<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האזהרה שמ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ח] הוזהרנו שלא לשכב עם הבהמות זכריהם ונקבותיהם. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח כ"ג] ובכל בהמה לא תתן שכבתך. והעובר על לאו זה בזדון חייב סקילה. ואם לא יסקל הוא בכרת. ואם היה שוגג חייב חטאת קבועה.
האזהרה שמ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ט] הוזהרו הנשים מהביא הבהמות עליהן. והוא אמרו [ויקרא י"ח כ"ג] ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. וזו גם כן מצוה בפני עצמה ואינה נכנסת במצוה שלפניה, כי לא בהיות אסור על הזכרים לבא על הבהמות נאסר לאשה להביא עליה, לולי האזהרה המיוחדת שבאה בזה. ובתחלת כרתות [ב' ע"א] אמרו ל"ו כרתות יש בתורה ומנו אותן ומנו בכללן הבא על הבהמה ואשה המביאה בהמה עליה, עם היותם שם מונין כלל ענינים כמו שבארו בפירוש [שם ג' ע"ב]. הנה כבר התבאר שהיא מצוה בפני עצמה מכלל מצות לא תעשה. והעוברת על לאו זה חייבת סקילה, ואם לא נחקרה העדות היא בכרת אם היתה מזידה, ואם שוגגת חטאת קבועה.
האזהרה קצ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"ו, שביתת עשור פ"א הי"ד] הוזהרנו מלאכול ביום הכפורים, ולא נתבאר בכתובי התורה אזהרה לזה המעשה, אבל זכר הענש וחייב הכרת לאוכל. וידענו שהאכילה מוזהר ממנה והוא אמרו [ויקרא כ"ג כ"ט, וצ"ל כי כל] וכל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה. ובתחלת כריתות [ב' ע"א] כשמנו מחוייבי כרת מנו בכללם האוכל ביום הכפורים, ובארו שם שכל מה שיתחייב עליו כרת הוא מצות לא תעשה חוץ מפסח ומילה. הנה נתאמת שהאכילה ביום הכפורים מצות לא תעשה, ולזה חייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת קבועה כמו שבארנו בתחלת כריתות, וכמו שנתבאר במסכת הוריות [פיהמ"ש הוריות פ"ב מ"ב ועי' הל' שגגות פ"א ה"ב] שזה הדין לא יתחייב כי אם במצות לא תעשה בלבד מפני אמרו יתעלה במחוייבי חטאת קבועה [ויקרא ד' י"ג] אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה. ולשון סיפרא [תו"כ אמור פי"ד ה"ד, ומקוצר] כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה הרי זה ענש ענוי, אבל אזהרה לענוי לא שמענו, כשהוא אומר [תו"כ שם ה"ט] ענש המלאכה שאין תלמוד לומר שק"ו הוא, ומה אם ענוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים הרי הוא ענוש עליו מלאכה שנוהגת בשבת וימים טובים אינו דין שיענש עליה, אם כן למה נאמר ענש מלאכה ללמוד ממנה [אזהרה] לענוי מה ענש מלאכה לאחר אזהרה אף ענש ענוי לאחר אזהרה, ע"כ. כונת אזהרת האכילה ביום הכפורים מפני שהוא יום מיוחד לנפש שיהיה האדם בו כמלאך, ומפני שהאכילה בו תמנע הערת הנפש ושלמותה בא ענש כרת. ומדברי הקבלה [יומא ע"ד ע"ב, רמב"ם ה"ה] שכל תענוג גופני אסור בו כגון רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ואסור בנעילת הסנדל, להראות הענוי, והכל לכונה שכתבנו. אמנם לא בא הענש הגדול בשאר התענוגים, באשר בא בענין האכילה מאשר האדם יותר צריך אל האכילה ויותר נמשך בה משאר התענוגים ובא בשעור ככותבת [יומא ע"ג ע"ב, רמב"ם פ"ב ה"א] ששעור כזה מיסב הנפש, ואם אכל מאכלים שאין ראוים לאכילה פטור [שם פ"א ע"א, רמב"ם פ"ב ה"ה], שלא יתענג האדם אלא במאכלות הראוים.
המצוה ס"ז. לשון הר"ם בס"ה [עשין ס"ט, רמב"ם שגגות פ"א], צונו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת, והוא אמרו ית' [ויקרא ד' כ"ז, וצ"ל ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ] נפש כי תחטא בשגגה וגו' מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, וזאת היא חטאת קבועה, רצה לומר שהיא לעולם חטאת בהמה. וכבר בארנו [פהמ"ש כריתות פ"א מ"ב] שהחטאים אשר תתחייב על שגגתם זאת החטאת הן שחייבין על זדונן כרת, ובתנאי שיהיו מצות לא תעשה, ויהיה בהם מעשה [כריתות ב' ע"א] ע"כ. וכבר בארנו [מצוה ל"ז] הכונה בענין הקרבנות על השוגג, אמנם זה שאינו מביא קרבן אלא על החטאים הגדולים, הוא שלפי גדלן וענשן צריך זריזות גדולה והערה לכפר החטא הגדול, כדי לעורר עצמו להשמר ממנו. ואמנם אמרם שאינו בא אלא בדבר שיש בו מעשה, זה מבואר, כי המעשה הוא שצריך כפרה גדולה והזרוז למנוע עשייתו. וענין התנאים שבאו בזה כפי מה שבאה הקבלה האמתית [שבת ק"ב ע"א, רמב"ם שגגות פ"ב ה"א] שאינו מביא חטאת אלא כששגג מתחלה ועד סוף, אבל אם שגג מתחלה והזיד בסוף או הזיד מתחלה ושגג בסוף פטור מן החטאת. הכונה בזה מבוארת, שאין החטאת אלא לשוגג ולכונה שכתבנו. אבל המזיד במקצת לא יספיק לו הקרבן לכונתו. וכן מה שבאה בענין השגגה שיהא העובר יודע שהוא בלא תעשה, אבל אינו יודע שיש בו כרת, אבל אם ידע שיש בו כרת אעפ"י ששגג בקרבן הרי זה מזיד ופטור מהקרבן [שבת ס"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ב]. כי זה החטא גדול אצלו. ואם עשה מצוה ובעשייתה עשה עברה שחייבין עליה כרת כגון הבא על יבמתו והיא נדה פטור, אחר שלא ידע אותה ואינו רגיל בה שישאלנה פטור הואיל והיה מתעסק במצוה [פסחים ע"ב ע"ב, רמב"ם ה"ח]. וכן אם הוציא לולב בי"ט ראשון שחל להיות בשבת והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים פטור מפני שהוא מתעסק במצוה [סוכה מ"א ע"ב, רמב"ם שם ה"י]. ואמרם [שבת ע"ג ע"א, כריתות י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב חטאת כגון שהיה חלב בפיו ומדמה שהוא רוק ובלעו חייב, שהיה לו להשמר מן האסור והרי נהנה ממנו. וכן במתעסק עם הערוה ובעלה שלא בכונה חייב אחר שנהנה מן הערוה ולא נזהר. וענינים האסורין והעריות הוא מצד ההנאה והרי נהנה. אמנם מתעסק בשבת פטור כגון נתכון להגביה התלוש וחתך המחובר [שבת ע"ב ע"ב] שעקר אסור שבת הוא מפני המחשבה, כאמרם מלאכת מחשבת אסרה תורה והואיל ולא חשב בענין לעשותו פטור.
האזהרה שנ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ב] הוזהרנו שלא לבא על אחי האב. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח י"ד] ערות אחי אביך. עד שיהיה גם כן שוגג באחי אביו חייב בשני חטאות כמו שבארנו באביו. ובגמרא סנהדרין [נ"ד ע"א] אמר הבא על אחי אביו חייב שתים לדברי הכל דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה. ודע שאמרו, נחקרה העדות, הוא שיהיו שם שני עדים כשרים מתרין בו או יותר ובית דין כשר של עשרים ושלשה, ויעידו עדותן בידם ויהיה זה בזמן שדיני נפשות נוהגין [רמב"ם סנהדרין פי"ד הי"א]. ומבואר הוא שאלו העריות כלן הקודם זכרם בא בהן כרת בבאור התורה, והוא אמרו אחר מנינם [ויקרא י"ח כ"ט] כי כל אשר יעשה וגו' ונכרתו הנפשות העושות. וכן כל מה שזכרנו מהן שיתחייב בו מיתת ב"ד הוא גם כן כתוב בתורה. ואולם יתחלף המיתות ואמרו בקצתם סקילה ובקצתם חנק ובקצתם שריפה, הנה ממנו שהוא קבלה וממנו כתוב. וכבר התבארו דיני אלו העריות בכללן במסכת סנהדרין ובמסכת כרתות ובמקומות מיבמות וכתובות וקדושין. וכבר התבאר בתחלת כרתות [ב' ע"א] שכל עון שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה חייבים על לא הודע שלו אשם תלוי. וענין אמרם חטאת קבועה שתהיה מן הבהמה על כל פנים אם כשבה או שעירה. וכשתביט כל מצות עשה אחת אחת, והתבוננות העונשין הנזכרים בכל מצוה ומצוה תמצא כל עון שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, שהחטאת ההיא קבועה, זולת שתי עונות שהן חייבין על זדון כל אחת מהן משניהן כרת ועל שגגתו חטאת שאינה קבועה אבל היא עולה ויורד. ושתי עונות ההן הם [ל"ת ע"ז] טומאת מקדש וטומאת קדשיו [ל"ת קכ"ט], ארצה באמרי טומאת מקדש טמא שנכנס לעזרה, וטמאת קדשיו טמא שאכל קדש. וכן התבאר לך שכל מצות לא תעשה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת, זולת עון אחד והוא מגדף [ל"ת ס'] שזדונו כרת ואין חייבין על שגגתה חטאת. וכן התבאר לך שכל מי שנתחייב עליו מיתת ב"ד איזו מיתה שתהיה הנה האיש ההוא גם כן נכרת כשלא המיתוהו ב"ד או לא ידעו בו, מלבד עשרה אנשים שהם מחוייבי מיתת ב"ד ואין כרת עליהם. והם [תו"כ ויקרא דבורא דחובה פ"א ה"ב וה"ג] מסית ומדיח ונביא שקר ומתנבא בשם ע"ז וזקן ממרא ובן סורר ומורה וגונב נפש מישראל ורוצח ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו כל אחד מאלו כשנחקרה עליו העדות יהרג, ואם לא נודע או לא יוכלו ב"ד להרגו הוא מתיר עצמו למיתה אבל אינו עומד בכרת. ושמור אלו השרשים כלם וזכור אותם, ע"כ.
וכונת אסור העריות באר הר"ם פ' מ"ט משלישי [מורה נבוכים] ז"ל, אמנם איסור העריות הענין בכלם שב למעט המשגל ולמאוס בו, ושלא ירצה ממנו כי אם מעט מזער. אסור זכור ובהמה מבואר מאד, אחד שהענין הטבעי נמאס להעשות רק לצרך כל שכן הענין היוצא חוץ לטבע ולבקש ההנאה לבד. והעריות מן הנקבות כלם יקבצם ענין אחד והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאת על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו, והיא ממהרת להשמע אליו ולעשות רצונו וקרובה להמצא אליו לא יטרח להזמינה, ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלו עמו, ואלו היו (שם) [רוב] בני אדם בכשלון זנותם תמיד, וכאשר נאסרה בעילתן כל עקר היה מן הערוה כדין הפנויה, ר"ל שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה מהאסור, ונמנעו לנו מניעה גדולה, ר"ל במיתת בית דין ובכרת ושאין שום צד התר על בעילתן, יש לבטוח בזה שלא יכוין האדם אליהן שלא יהרהר בהן כלל. והיות הערוה ממהרת (להאות) וקרובה להמצא כאשר זכרנו, מבואר מאד, וזה כי האדם כשיהיה לו אשה מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחותה נמצאות עמה ברוב העתים על הרוב, ושהבעל פוגש בהן תמיד בבאו ובצאתו ובעשותו מלאכתו, וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו [ובנו]. וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם הוא מבואר מאד, ואלו הם כל העריות של שאר בשר, זו אחד מן הענינים אשר נאסר בעבורם שאר בשר. ואמנם הענין השני הוא אצלי לישא פנים למדת הבשת, מפני כי היות זה המעשה בין השרש והענף עזות גדול מאד, ר"ל לבעול האם והבת. ונאסר על שרש וענף שיבעול אחת מהם חברו. ואין הפרש בין שיבעול השרש [או] הענף בין שיתקבצו שרש וענף לבעול גוף שלישי, ר"ל שיתגלה גוף אחד גלוי משגל לשרש וענף. ומפני זה נאסר לקבץ בין אשה ואמה, ולבעול אשת האב ואשת הבן כי אלו כלם גלוי עריות גוף אחד לערות שרש וענף, והאחים כשרש וענף. וכאשר נאסרה האחות נאסרה אחות האשה ואשת האח שהוא התקבץ שני אישים שהם כשרש וענף בבעילת גוף שלישי. וכאשר החמיר באסור קבוץ האחים ושם אותם כשרש וענף וגם בגוף אחד, אסר מפני זה אחות האם גם כן שהיא במקום האם, ואחות האב שהיא במקום האב. וכמו שלא נאסרה בת אחי האב ולא בת אחות האב כן לא נאסרה בת האח ולא בת האחות הקש אחד. ואמנם היות אחי האב מותר באשת בן אחיו והיות בן האח אסור באשת אחי אביו, הוא מבואר לפי הטעם הראשון, כי בן האח נמצא על הרוב בבית אחי אביו ושיכותו עם אשת אחי אביו כשיכותו עם אשת אחיו. ואמנם אחי האב אינו נמצא כן בבית בן אחיו ואין רגילות לאחי האב עם אשת בן אחיו, הלא תראה שהאב בעבור שהוא רגיל עם אשת בנו כרגילות בנו באשתו היו שני האסורין שוין ובמיתה אחת. וטעם אסור [בעילת] הנדה ואשת איש מבואר אין צריך לבקש לו טעם, ע"כ. הנה כבר נתבאר לך מדברי הר"ם אסור העריות בכללן ופרטם.
ומה שצריך שנבאר חלוק העונשין בעריות אשר מהן במיתת ב"ד ומהן שאין בם אלא כרת. וכן צריך שנבאר האסורות משום אישות ואשר מהן אסורות לעולם בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה ובענש אחד, ומהן שאסורות לעולם אבל אין ענשם לאחר מיתה כענשם בחייהם. ומהן שמותרות לאחר מיתה לגמרי. והעריות שבהן מיתה הן הזכור והבהמה, דבר זה מבואר מפני שזה השחתת הזרע לגמרי, ודבר מאוס ומגונה וחוץ מן הטבע. ויש מחכמי הטבע שאמרו שהם יולידו בריאות רעות בטבעם מאד מפסידות העולם, ועל עון שיביא להפסד הוא ראוי לענש גדול. והבא על האם או על אשת אב או על הכלה שמיתתן בסקילה, זה מבואר שזה עזות גדולה בהתקבצות השרש והענף בבעילת גוף אחד כמו שבאר הר"ם, וכן לרב הרגלם יחד שברוב ימצאו כלם בבית אחד. וכן הבא על אשת אב חייב בין בחייו בין לאחר מותו, לפי מה שיש בו מהקלון והבזיון לאב, כאשר ישתמש בכלי שנשתמש בו, ולא ישא פנים לאביו. וכן הבא על כלתו, העזות והפריצות מפורסם בין בחיי הבן בין לאחר מיתת הבן.
ואמנם אסור בת אשתו ובת בנה ובת בתה ואם אשתו ואם אמה ואם אביה בחיי אשתו יש בהן ענש מיתה, לפי שיש בזה מן ההתפרצות לבא על שרש וענף, ומפני שהם נמצאים יחד תמיד בא באלה ענש בשריפה. אמנם לאחר מיתה יש בו מן ההתפרצות כאשר יבא על שרש וענף, אך מפני שהעברה מצויה כל כך לא בא בו ענש מיתה אך הם בהכרת. אמנם אסור אחות אשה האסור בה מפני היותן מצויות תמיד זו עם זו אך אין בו התקבצות שרש וענף, ואם אסור האחים הם כשרש וענף לפי באור הר"ם אינו דומה אסור שתי אחיות לאיש אחד ואסור אשה לשני אחים, כי האחים הם ברוב גדלים יחד בבית אביהם עם נשותיהם ומצויין תמיד יחד, ויהיה זה כאסור הכלה אל האב או אשת אב על הבן, מה שאין כן בשתי אחיות, ומפני זה אינו אלא בכרת בחייהן להרחקת המשגל שמצויות תמיד בבית אחד. ולאחר המיתה מותרת לפי שסרה זאת הסבה. אמנם אחות הגרושה אסורה להרגלות אחיות זו עם זו, ואם ישא אחות גרושתו יבא לידי זנות עם גרושתו שהיא רגילה עמו.
ואמנם איסור בא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו שהוא במיתה, ר"ל בשריפה, זה מבואר, בהיות זה כמעשה השרש והענף. ואמנם אסור אחותו מפני הקרבה נמצאת עמו תמיד, אבל אין בו התקבצות שרש וענף, לפיכך בכרת. וכן אחות האב ואחות האם ואשת אחי האם לפי שהן מצויין זה עם זה תמיד, ולפעמים האחים יעמדו יחד בבית אביהם הם ובניהם עם נשותיהם. ונאסרה אפילו לאחר מיתת אחי אביו, כי לפעמים תשאר האלמנה עם בניה בבית אחי בעלה. עם הכונה בו שזה דומה להתקבצות שרש וענף, שהאדם דרכו לחלוק כבוד לאחי אביו ולא יבא על אשתו לעולם. ולא נאסרה אשת אחי אמו, כי אין בזה אחת מן הסבות שמצאנו באשת אחי אביו. וכן הכונה באחות אב ואחות אם ואשת אחי האב. כי לפעמים אחות האב יגדל עם בן אחיה וכן אחות אם, וכן אשת אחי האב כי מצויים תמיד יחד, ולפעמים ישכב הקטן עם אחות אביו או אחי אמו או אשת אחי אביו, ולפי שהורגלו יחד בא בהם ענש כרת. ולא נאסר האח בבת אחיו ולא בבת אחותו כי אין רגילות בת האח ובת האחות לשכב עם האח, ר"ל עם הדוד, כרגילות בן האח לשכב עם האחות האב ואחות האם ואשת אחי האב.
ולפי זאת הכונה יראה לי שבאה אזהרה מיוחדת על האב על בנו ועל אחי האב עם בן אחיו, מלבד אזהרת הזכור הכוללת כל הזכרים, להיות אלו רגילים לשכב זה עם זה בקטנותם. ומפני שבכל העריות ימשך אחריתו כריתת הנפש, בא בכלל העריות כלן כרת, כי כל עברה המסבבת כריתת הנפש ענשה כרת. וזה מבואר שהעריות מונעות שלמות הנפש ומטמאות אותה אמרו רבותינו [במ"ר פ"ז י' ועוד] שהעריות מסלקות את השכינה. וכן תמצא בתורה טומאה בענין העריות כמו שתמצא בענין עבודה זרה, והכונה אחת, שמיתת הנפש ומה שמונע שלמותה הכל ענין אחד וזו היא הטומאה. וכן תמצא בתורה טומאה במאכלות אסורות ובע"ז האחת מהן. והשנית בא ענש כרת במה שיביא לפי שהם ג"כ בצד מה סבה לטמאת הנפש, ויש מהן יחליאו הגוף יהיה זה סבה למניעת שלמות הנפש. ומהם שיהיה מזונם עב לגבו שזה ימנע גם כן שלמות הנפש, אבל ההזק אינו מורגש כל כך כהזק העריות לפיכך אין בהם רק מלקות. ומאשר העריות מונעות שלמות הנפש אשר בתכלית שלמות השגת ה', אמרו רבותינו [תו"כ אחרי פי"ג ה"ג] חמורות עריות שפותח בהן בי"ה וחותם בי"ה שבתחלת הענין הוא אומר [ויקרא י"ח ו'] איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו' אני ה', ובסוף הענין הוא אומר [שם ל'] ושמרתם את משמרתי וגו' אני ה' אלקיכם. והכונה בזה מבוארת כי ה' מזכיר שמו על העריות, לבאר שמי שירצה להשיג אמתת מציאות ה' צריך שיתרחק מן העריות. וכן אמרו [תו"כ שם הכ"ב הכ"ג] בלשון אחר ולא תטמאו בהם מלמד שכל העריות קרויות טומאות ולא תטמאו בהם ונטמאתם אם מטמאין אתם בהם נפסלים אתם מאחרי ומה הניה לי בכם, ואתם מתחייבים לי כליה לכך נאמר אני ה' אלקיכם. וכן עזרא הוא אומר [עזרא ט' י"ד—ט"ו] הנשוב להפר מצותיך ולהתחתן בעמי התועבות האלה הלא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופלטה ה' אלקי ישראל צדיק אתה כי נשארנו פלטה וגו'. וענין זה מבואר בעצמו.
ומאשר הר"ם באר באזהרה זו שאנחנו בה העברות שבזדונן מיתה או כרת ושגגתם חטאת אעפ"י שבזדונן מיתה או כרת, צריך שנתעורר לדעת הכונה בזה, כי מגדף זדונו בכרת ואין חייב עליה שגגתו חטאת, והכונה אצלי כי בא קרבן חטאת בשוגג הוא לכפרת החטא ולזרז עצמו להשמר מן השגגות, ומאשר ענש המגדף גדול, וידוע ששגגתו עולה זדון, לפיכך לא בא בשגגתו חטאת, כי חטאתו היא לאין מרפא שהוא כאלו כופר במציאות ה'. אמנם עובד עבודה זרה והוא בעבודת האמצעיים או בהורדת הרוחניים, גם אם הוא רחוק מה' איננו כמגדף, כי בעבודת האמצעיים או בהורדת הרוחניים גם אם הוא רחוק מה' אין כפירה בעקר. ואם קצרה דעתו ועושה אלוקות מן הגלגלים אינו מצד כפירה רק מצד חסרון השגתו. אמנם מסית ומדיח נביא שקר ומתנבא בשם ע"ז וזקן ממרא שהם במיתה ואין בשגגתן קרבן חטאת, כי שגגת כל אלו עולה זדון, והם ענינים סותרים אמונת ה' ותורתו ומקעקעים יסודותיה. וכן בן סורר ומורה לא יתואר בו שגגה, כי זה מורה על רוע תכונת מזגו כאי זה ענין שיעשה, וכן גונב נפש מישראל זה מצד תכונה רעה. אמנם רוצח אם הרג בשגגה הנה דינו לנוס אל עיר מקלט וענשו ידוע, ואם היתה שגגה קרובה למזיד עד שלא ינוס לעיר מקלט אין לו כפרה. וכן מכה אביו ומקלל אביו הוא קרוב כענש המגדף ואין לו קרבן.
המצוה ס"ח. לשון הר"ם בס"ה [מצוה ע'], צונו שנקריב קרבן אחד כשקרה לנו ספק בשאר העונות הגדולים אשר יתחייב על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה וזה הקרבן יקרא "אשם תלוי" [כריתות פ"ד מ"א], והוא שיהיו לפניו על דרך משל שתי חתיכות חלב [שם י"ז ע"ב] אחד חלב כליות ואחד חלב הלב, ואכל אחד מהם ואחר כן אכל איש אחר האחרת, או אבדה וקרה לו הספק, ובאה בנפשו מחשבה אם החתיכה שאכל היתה האסורה או המותרת זה יקריב קרבן על זה הספק אשר קרה ויתכפר לו, והוא יקרא אשם תלוי. ואם נתאמת לו אחר זה שהחתיכה אשר אכל היתה של חלב כליות, אז [נתאמתה השגגה ויקריב חטאת קבועה [שם כ"ו ע"ב]. והכתוב אשר בא מזה הקרבן הוא אמרו בפרשת ויקרא [ויקרא ה' י"ז—י"ח, ואם נפש וגו'] ונפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג ולא ידע. ר"ל על היותו לא ידע אם שגג או לא שגג. וזה הענין יקראוהו חכמים [כריתות פ"א מ"ב (ב' ע"א)] לא נודע ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת בכונת הקודמת, אמנם לא נקרא זה בשם "חטאת", שאין כאן חטא ידוע, ויש בו קצת אשם באשר לא נזדרז על האמת אי זו חלב ואי זו שומן, וכן כל כיוצא בזה הענין.
האזהרה ע"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ז, ביאת המקדש פ"ג ה"ב] הוזהר כל טמא ליכנס לכלל המקדש, אשר כיוצא בו לדורות כלל העזרה משער נקנור ולפנים שהוא התחלת עזרת ישראל. והוא אמרו ית' [במדבר ה' ג'] ולא יטמאו את מחניהם. רוצה בו מפני שכינה. ובגמרא (מדות) [מכות] אמרו [י"ד ע"ב] הבא אל המקדש טמא כתוב ענש וכתוב אזהרה, ענש את מקדש ה' טמא ונכרתה [במדבר י"ט י"ג], אזהרה ולא יטמאו את מחניהם. ובמכילתא [ספ"ז במדבר ה' ב'] אמרו צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה, ומניין בלא תעשה אמר קרא ולא יטמאו מחניהם. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו ית' ביולדת [ויקרא י"ב ד'] ואל המקדש לא תבא. ובספרי [תו"כ תזריע פ"ד ה"א] אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו [ויקרא ט"ו ל"א] שומעני בין מתוכו בין מאחריו ר"ל מי שיגע במקדש [מאחריו] והוא טמא יהא חייב ת"ל ביולדת ואל המקדש לא תבא. ושם נתבאר שמשפט היולדת ומשפט שאר הטמאים שוין בזה. ובסיפרא גם כן אמר [תו"כ אחרי מות פ"ו הי"ג] באמרו ית' [ויקרא י"ז ט"ז] אם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ולא על כבוס בגדים בארבעים, ומניין שאין מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש כו'. הנה התבאר שהעובר על אזהרה זו אם היה מזיד חייב כרת ואם היה שוגג קרבן עולה ויורד, ע"כ. כבר באר הר"ם [מצוה ע"ו] שנאסרו הטמאים ליכנס במקדש כדי למעט ההליכה בו, ואנחנו בארנו שענין הטומאה ואסור הטמאים להכנס במקדש הוא מפני העפוש וההפסד ואין ראוי ליכנס למקום המקדש אלא הנקי והטהור, עם הכונה גם כן שהטומאה יהא מצד החמר, והבא אל הקדש צריך שיהיה כמלאך אלקים משולל מן הדברים החמריים. ויש לכונתנו קצת ראיה שבא בטמא הנכנס למקדש ענש חמור ובשגגתו קרבן כמו שבא בעברות החמורות. וכן יש קצת ראיה על זה שאמר שאם לא רחץ גופו ענוש כרת ואם לא כבס בגדיו בארבעים, כי רחיצת הגוף צריך לנקות גופו כדי לעורר על טהרת הנפש.
<h2>דף ג:</h2>
האזהרה ל"ו הוזהרנו [סהמ"צ ל"ת ל"ו, ע"ז פי"א הי"ד] מלשאול באוב, והוא אמרו [דברים י"ח י'—י"א] ולא ימצא בך וגו'. ושואל אוב וגו'.
האזהרה ל"ז הוזהרנו [סהמ"צ לר"מ ל"ת ל"ז, ע"ז פי"א הי"ד] מלשאול בידעוני. והוא אמרו [דברים י"ח י'] ולא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני. השאלה באוב וידעוני באזהרה מאשר הוא מאמין בדברים בטלים, אבל אחד שאיננו פועל דבר ולא עושה שום מעשה, איננו נענש גדול. כמו בעל אוב וידעוני עצמו.
האזהרה ט' ואל הידעונים [סהמ"צ לר"מ ל"ת ט' וכל הלשון משם. רמב"ם הלכות ע"ז פ"ח] הוזהרנו מלעשות הידעוני והוא גם כן ממיני עבודה זרה, וזה שיקח אדם עצם עוף ששמו ידוע וישימהו בפיו ויקטור קטורת ידועה ויתפלל תפלות ידועות ויעשה מעשים עד שיגיעהו ענין דומה לענין הנכפה ותאחזהו תרדמה וידבר בעתידות [רמב"ם הלכה ב'] אמרו ידעוני מניח עצם חיה [צ"ל ידוע] בפיו והוא מדבר מאליו. ובאה האזהרה בזה הלשון אל תפנו אל האובות ואל הידעונים [ויקרא כ' כ"ז, ויש כאן חסרון] ולא תחשוב שזה לאו שבכללות, שכבר פרט הכתוב כשזכר העונש ואמר אוב וידעוני, וחייב כל אחד מהם סקילה או כרת במזיד. והוא אמרו ית' ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני, ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל אל תפנו ע"כ. ומפני שרוב אוב או ידעוני הוא הנמשך אחר הדמיון הכוזב העומד כנגד הדעות האמתיות וסותר דרכי התורה האלקית וכל ענין שכלי, היה עונש שניהם גדול כעונש עע"ז, שאלו הענינים הדמיוניים ימשך האדם אחריהם וימנע מדרכי האמת. ואמרו רבותי' בעל אוב המקטר לשד. וכן אחד מעניני האוב שלוקח גלגלת א' ומקטיר לה ומנחש בה עד שישמע קול יוצא מתחת שיחיו שפל עד מאד [רמב"ם שם]. ויש בזה הענין מינים והכל ענין אחד שמשימין דמיונם בדבר ההוא כאלו ישמע קול להשיב על שאלתם. וממה שבארו רבותינו בענין זה מורה שהוא ענין דמיוני, אמרו המעלה רואה ואינו שומע והשואל שומע ואינו רואה. ידוע הוא שהמעלה לא ישים דמיונו אלא להעלותו והשואל ישים דמיונו לשמוע. ובאה הקבלה האמתית שאין חייב אלא המעלה מפני שהוא עושה המעשה ההוא.
האזהרה ל"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל"ה, ע"ז פי"א ה"י] הוזהרנו על הלחישה, והוא שנאמר מאמרים שהם מועילים לכך ומזיקין לכך, והוא אמרו ית' [דברים י"ח י'—י"א] לא ימצא בך מעביר וגו' וחובר חבר. ולשון ספרי [דברים פיס' קע"א] אחד החובר את הנחש ואחד החובר את העקרב. ר"ל אשר יאמר מאמרים ולא ישבו לפי מחשבתו. או יאמר על מקום נשיכתן כדי שינוח הכאב, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת לפי שאלו הדברים אין בהם ממש, ולפי שאין בזה הענין שום סרך עבודה זרה אינו בענש גדול. ומפני זה התירו [סנהדרין ק"א ע"א, רמב"ם שם הי"א] למי שנשכו עקרב או נחש ללחוש על המכה ואפילו בשבת כדי לישבו שלא תטרף דעתו עליו. ואף על פי שיש בזה אסור התירוהו כדרך שהתירו שאר האסורין לחולה [עי' שבת קכ"ט ע"א] ובכלל אזהרה זו הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה [סנהדרין שם רמב"ם הי"ב] וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או המניח ספר תורה, או תפלין על הקטן בשביל שישן [ירוש' שבת פ"ו ה"ב רמב"ם שם] לא די שהוא בכלל החברים והמנחשים אלא שהוא בכלל הכופרים בתורה שהן עושין ד"ת רפאות הגוף, ואינה אלא רפאות נפשות שנאמר [משלי ג' כ"ב] ויהיו חיים לנפשך, ע"כ [לשון הרמב"ם שם] אמנם מותר לקרות פסוקים או מזמור כדי שיגן עליו זכות הקריאה אחר שאין עושה זה לרפואה. ואולי יתעורר בכונתם לידבק בשם ית'. ולא יבהלו דמיונתיו הכוזבים כי הדבק בשם ית' וינצל מכל פגע רע, כמו שמבואר בשיר של פגעים [מזמור יושב בסתר תהלים צ"א ע"פ שבועות ט"ו ע"א] ולכונה זו תקנו לומר פרשה של קריאת שמע על מטתו, למען יתעורר ביחוד השם וידבק בו, כמו שאמרו [ברכות ה' ע"ב] כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדלין הימנו. ושיר של פגעים כלו בא לבאר ענין ההשגחה כמי שהוא חושק בשם. ויודעו כאומרו [תהילים שם י"ד] כי בי חשק ואפלטהו ואשגבהו כי ידע שמי.
<h2>דף ד:</h2>
האזהרה קפ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"ד, מאכלות אסורות פ"ו ה"א] הוזהרנו מלאכול דם. והוא אמרו יתעלה [ויקרא ז' כ"ו] וכל דם לא תאכלו. וכבר נכפלה בו האזהרה פעמים רבות. וכתוב בו כרת ואמ' [שם י"ז י"ד] כל אוכליו יכרת, אם היה מזיד, ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה, ע"כ. כונת אזהרה זאת ככונות מאכלות אסורות. כי הדם הוא מעורב עם הליחות, והעפוש מצוי בו, הלא ידעת שלהקל החולי והעפוש יוציאו הדם. אמנם בא בזה האסור עונש גדול ר"ל כרת, שהוא אפשר שימשך באכילתו לבד ההפסד שיש בו לנפש והוא להמשך אחר דעות בלתי אמתיות, לפי הטעם שבאר הר"ם בו כמו שיתבאר. ואפשר שבאו בו רוב האזהרות לזאת הכונה או כל אחת לענין. ומה שכתב בו הר"ם פמ"ו משלישי [מורה נבוכים] ז"ל ואכילת דם שאכילתו היתה מביאה למין ממיני עבודה זרה והיא עבודת השדים, (וטהרת) [וטהרה] הדם, ושמה אותו מטהר מה שיגע בו להזות על אהרן ועל בגדיו לקדש הוא ובגדיו וצוה להזותו על המזבח, ושמה העבודה כלה לשפכו שם שלא לאספו ואמר [ויקרא י"ז י"א] ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, ושם ישפך כמו שאמר [שם ד', י"ח] ואת כל הדם ישפוך, ואמר [דברים י"ב כ"ז] ודם זבחיך ישפך, ואמר לשפוך כל דם בהמה שתשחט ואעפ"י שאיננה קרבן אמר [שם שם ט"ז וכ"ד] על הארץ תשפכנו כמים. אחר כך הזהיר מהתקבץ סביבו ולאכלו שם אמר [ויקרא י"ט כ"ו] לא תאכלו על הדם. וכאשר התמיד מרים ונמשכו אחר המפורסם אשר גדלו עליו מהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם, צוה שלא יאכל במדבר בשר תאוה כלל, אבל יהיה הכל שלמים. ובאר לנו סבתו כדי שישפך הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו, אמ' [צ"ל למען אשר יביאו בני ישראל וגו', ויקרא י"ז ה'] ולא יביאו בני ישראל את זבחיהם וגו', אבל נשאר ענין החיה והעוף, מפני שלא יובא קרבן מחיה כלל ולא יקרב עוף שלמים. וצוה יתעלה אחר זה שכל חיה ועוף שמותר לאכלם כשישחט יכסו דמו בעפר עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביבו. ונשלמה הכונה להפר האחוה [ע"פ זכריה י"א י"ד] בין מי שאחזם שד באמת ובין שדיהם. ודע שזמן זאת האמונה היה קרוב לימי משה רבינו, והיו בני אדם נמשכים אחריה מאד ונפתים בה. תמצא זה כתוב בשירת האזינו [דברים ל"ב י"ז] יזבחו לשדים לא אלוק, וכבר בארו החכמים ענין אמרו לא אלוק, אמרו שהם לא פסקו מעבודת דברים נמצאים עד שעבדו דמיונות, לשון ספרי [פיס' שי"ח] לא דים שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה הוא הצל, ע"כ. ומה שנסתפק לנו בטעם שכתב הר"ם איך לא באה מצות הכסוי גם כן בבהמה, שאמר על הארץ תשפכנו כמים. ואולי דעת הר"ם שבעת שנאסרה בשר תאוה לסבה הנזכרת בכתוב באה מצות הכסוי דם חיה ועוף לכונה שכתב הר"ם. ומאשר בענין כסוי דם חיה ועוף יש תועלת אחר כמו שבארנו במקום המצוה, נשאר הענין גם כן ברחוק הזמן שנשתקע הדעת ההוא והותר בשר תאוה, ואמר לשפוך הדם על הארץ, וכבר בארנו במצות כסוי [מצות עשה ק"מ] איך לא הוצרך הכסוי לדם בהמה לכונה שכתבנו שם.
האזהרה קמ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קמ"א, פ"ב ממע"ש ה"ה] הוזהרנו מלאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלם. והוא אמרו ית' [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך. ומי שאכל מעשר שני בלא פדיון לוקה. אך לפי התנאי שנתבאר בסוף מכות [י"ט ע"ב] והוא שיאכלנו אחר שראה פני הבית קודם הגיעו לירושלם, והוא אמרם שם מאימתי חייבין עליו משיראה פני הבית, ע"כ. כבר בארנו במצות עשה [קכ"ה] כונת מעשר שני ואכילתו בירושלם, ומפני שלפעמים יצטרך לאכלו חוץ לירושלם הוזהרנו שלא לאכלו בלא פדיון. אמנם מה שאין חייבים עליו עד שיראה פני הבית כי לא יוכל האדם להשמר שלא יאכל מפירותיו בעת לקיטתן.
האזהרה קמ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קמ"ב, פ"ב ממע"ש ה"ה] הוזהרנו מלאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלם. והוא אמרו [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, והאוכל לוקה, ולפי התנאי שנתבאר במעשר דגן.
האזהרה קמ"ג לר"מ [סהמ"צ ל"ת קמ"ג, מע"ש פ"ב ה"ה] הוזהרנו מלאכול מעשר שני של יצהר [חוץ לירושלם]. והוא אמרו [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. והאוכל חייב מלקות ולפי התנאי הקדום במעשר דגן. ואולי תרחיק היותנו מונים מעשר דגן ומעשר תירוש ומעשר יצהר לשלשה מצות, שהוא יודע שאם אכל שלשתן לוקה על כל אחד ואחד, כי זה הלאו שבזה הפסוק אינו לאו שבכללות שאין לוקין עליו ואמנם הוא לחלק. ובבאור אמרו בגמרת מכות [צ"ל כריתות ד' ע"ב] אכל מעשר דגן תירוש ויצהר חייב על כל אחד ואחד. וכי לוקין על לאו שבכללות קרא יתירא כתוב [דברים י"ד כ"ג] ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' למה לי למהדר ולמכתבינהו לכלהו שמע מינה לחלק. ובגמרא מכות [י"ח ע"א] אמרו מכדי כתוב ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאכול [אותם] בשעריך. למה לי לפרושנהו לכולהו ש"מ ליחודי לאו לכל אחד ואחד. הנה נתבאר מכל מה שהוזהר ממנו בזה הפסוק כי כל ענין וענין לאו בפני עצמו. ואשוב להשלמת שאר הלאוין שכוללן הפסוק, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרות אלו למעלה.
<h2>דף ה.</h2>
האזהרה ק"צ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"צ, מאכלות אסורות פ"י ה"ב] הוזהרנו מלאכול קלי מתבואה קודם עבור י"ו בניסן. והוא אמרו ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו [ויקרא כ"ג י"ד], והאוכל ממנו כזית לוקה.
האזהרה קצ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"א] הוזהרנו מלאכול כרמל חדש קודם עבור ששה עשר בניסן. והוא אמרו [ויקרא כ"ג י"ד] ולחם וקלי וכרמל לא וגו', וכבר קדם לנו אמרם [כריתות ה' ע"א] אכל לחם וקלי וכרמל חייב על כל אחת ואחת. ובארתי זה בתכלית הבאור בעקר התשיעי מן העקרים שבארנו לזה הספר, ודעהו משם, ע"כ. כונת אזהרות אלו שלא יהנה האדם מטוב הארץ עד שיתעורר שהכל מה'. ולכונה זו היתה באה הקרבת העומר כמו שבארנו במקומה [מצות עשה מ"ב].
האזהרה קל"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ב] הוזהרנו מלאכול פגול, והוא הקרבן שנפסדה בו הכונה בעת שחיטתו או בעת הקרבתו והסכים האיש אשר נתעסק בהקרבתו שיאכל ממנו אחר זמנו או ישרוף מה שישרוף ממנו אחר זמנו, לפי מה שבארנו וגילינו בשני ממסכת זבחים [כ"ז ע"א] אמנם האזהרה לאכול זה הפגול הוא אמרו [שמות כ"ט ל"ג] לא יאכל כי קדש הם לפי מה שבארנו במצוה קודם זאת, ואמנם העונש שלמדנוהו באמרו בפגול בפרשת צו את אהרן [ויקרא ז' י"ח] ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' לא ירצה המקריב אותו וגו' והנפש האוכלת ממנה עונה תשא. ובאתנו הקבלה בפי' זה הפסוק כי הוא אמנם מדבר בקרבן שנפסדה בו הכונה בעת הקרבתו והוא שיקרא פגול, ושאמרו ית' האכול יאכל אמנם ירצה בו כשיחשוב עליו שיאכל ממנו ביום השלישי, אמרו [זבחים כ"ט ע"א] כוף אזנך לשמוע במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתו' מדבר, שהוא יפסד בזאת המחשבה, והאוכל ממנו אחר זאת המחשבה חייב כרת לפיכך אמרו בו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ואמרו [ויקרא י"ט ח'] בנותר ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה וגומ'. ובגמרא כריתות [ה' ע"א, ועי' זבחים כ"ח ע"ב] אמרו אל תהא גזרה שוה קלה בעיניך שהרי פגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה, ויליף עון עון מנותר כתי' הכא והנפש האוכלת ממנה עונה תשא וכתי' התם ואוכליו עונו ישא, מה להלן כרת אף כאן כרת, והאוכל פגול בשגגה ג"כ יביא חטאת קבועה, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת האזהרה הקודמת. כי כאשר יפגלנו במחשבתו או ישחטהו כדי לשרפו יביאהו לבזיון, והמחשבה הוא העקר הגדול בענין הקדשים.
האזהרה של"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ו] הוזהרנו מלגלות ערות הבת עצמה. וזה לא התבאר בפירוש בתורה, לא בא לנו ערות בתך לא תגלה. ואמנם שתקה ממנה לבאור הדבר מהגלותו, כי הוא אסר בת הבן ובת הבת וכל שכן הבת. ובגמ' יבמות [ג' ע"א וש"נ] אמרו בתו עקר אסורא מדרשא אתיא דאמר רבה א"ר יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, כלומר שהוא אמר בבת בנך או בת בתך ערותך הנה [ויקרא י"ח י"ז] ואמר באסור אשה ובתה ובת בתה שארה הנה זמה היא, כמו שבאסור אשה ובת בתה נאסרה בתו גם כן באיסור בת בנו ובת בתו נאסרה בתו גם כן. ואמר בענש אשר יקח אשה וכו' זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן [שם כ"ד י"ד], וכמו כן אשה ובת בנה בשרפה [בעבור] שבא בזה זמה, וגמרינן להו בג"ש (ו)הנה הנה דגבי בת בנו ובת בתו כתוב הנה כמו שבא באשה ובתה. ולשון גמרא כריתות [ה' ע"א] אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מג"ש אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. והבן אמרם לא למדם הכתוב, ולא אמר ולא למדנוה, כי אלה הדברים כלם הם קבלה מנביא ה' ע"ה, והם פירוש מקובל כמו שבארנו בפתיחת חבורנו הגדול בפירוש המשנה. ואמנם שכח הכתוב מלזכרה להיות אפשר להתלמד בגזרה שוה, וזהו ענין אמרם לא למדה הכתוב אלא לג"ש, והספיק אמרם גוף תורה. הנה התבאר מכל מה שקדם הנה שהבא על בתו או בת בתו בו בת בנו הוא בשריפה. ואם לא נודע או לא נחקרה העדות הוא נכרת אם היה מזיד, ואם היה שוגג באחת מהם יקריב חטאת קבועה.
האזהרה פ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת פ"ג, כלי המקדש פ"א ה"ד] הוזהרנו מלעשות שמן כשמן המשחה. והוא אמרו ית' [שמות ל' ל"ב] ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. והעובר באזהרה זו במזיד חייב כרת ככתוב [שם שם ל"ג] איש אשר יעשה כמוהו להריח בה ונכרת מעמיו, ואם היה שוגג חייב חטאת קבועה.
האזהרה פ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת פ"ה, כלי המקדש פ"ב ה"ט] הוזהרנו מלעשות קטרת במתכונת הקטרת. ר"ל שיהיה כתערובת ההוא ולפי יחס המשקלים ההם, ושיכוין להתעסק בה, והוא אמרו ית' [שמות ל' ל"ז] ובמתכונתה לא תעשו. ובאר לנו שהעובר והעושה כדמותה ויכוין בה ריח עשונה חייב כרת. והוא אמרו [שם שם ל"ח] אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת אם היה מזיד, ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה, ע"כ. ובפרק מ"ה משלישי [מורה נבוכים] באר כונת אזהרות אלו, וז"ל ואמנם סבת האזהרה מעשות כשמן המשחה והקטרת מבוארת מאד, כדי שלא יריחו את הריח ההוא אלא שם, ויהיה אז ההפעלות עליהם יותר, ושלא יחשב גם כן שכל מי שימשח בזה השמן או בכיוצא בו יהיה נכבד, ויתחדשו בעבור זה הפסדים גדולים ומחלקת.
<h2>דף ה:</h2>
האזהרה פ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת פ"ד, כלי המקדש פ"א ה"ה] הוזהרנו מלסוך בשמן שעשה משה כי אם כהנים גדולים ומלכים. והוא אמרו ית' [שמות ל' ל"ב] על בשר אדם לא ייסך. ומבואר הוא שכל מי שימשח בו במזיד חייב כרת, אמר ית' [שם שם ל"ג] ואשר יתן וגו' ונכרת, ובשוגג חייב חטאת קבועה.
המצוה ל"ד שיהיה לנו שמן מוכן למשוח בו כהן גדול [סהמ"צ לר"ם עשין ל"ה. כלי המקדש פ"א ה"ז—הי"א], שנאמר [ויקרא כ"א י'] והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. לשון הר"ם צונו שיהיה לנו שמן עשוי על המתכונת המיוחדת מוכן למשוח בו כהן גדול שיתמנה, כמו שנאמר והכהן הגדול מאחיו וגו'. וכן ימשחו בו קצת המלכים כמו שנתבאר בתלמוד [כריתות ה' ע"א וע"ב, הוריות י"א ע"ב] מצוה זו. וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו ולא נמשחו בו הכלים לדורות, כי בבאור אמרו בספרי [במדבר פיס' מ"ד, ועי' שבועות ט"ו ע"ב, יומא י"ב ע"ב, רמב"ם שם הי"ב] שמשיחתן של אלו, ר"ל המקדש [צ"ל כלי המשכן] וכליו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא. אמר ה' יתעלה [שמות ל' ל"א] שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. וענין המשיחה להוראת גדולת המשוח וענין השמן בא לשני דברים, הוראת הגדולה, זה נראה שהיה ענין קדום בענין אבן יעקב [בראשית כ"ח י"ח, ושם ל"ה י"ד] ולהערת אורו וריחו גם עצמותיו כדרך רכו דבריו משמן [תהלים נ"ה כ"ב] והכלים נמשחו לפי שעה להוראת קדושתם כדי שיתעורר האדם בהם, וכהן גדול לגודל מעלתו והתקרבו לעבודת ה' היו מושחים כל כ"ג אפילו כ"ג בן כ"ג [כריתות שם ורמב"ם שם ה"ז] וכן מלכי בית דוד היו מושחין אותם לפי גדלן ומעלתן ולא מלכים אחרים. וממלכי בית דוד לא היו מושחין מלך בן מלך אלא כשהיה מחלוקת ביניהם, להודיע שזה הוא המלך לבדו [כריתות שם ורמב"ם שם ה"ז] וכהן גדול היו מושחים אותו מן השמן על ראשו ועל גבי עיניו, והמלכים היו מושחים אותו כמין נזר על ראשו [הוריות י"ב ע"א, רמב"ם ה"ט]. וכל זה להערת שלמותם והשגתם, ומשיחת השמן הוא שיורה על השלמות הוא שאמר נעים זמירות ישראל [תהלים קל"ג ב'] כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וגו', ואומר [שם מ"ה ח'] אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלקי אלקיך שמן ששון מחברך. מדרש חזית [שהש"ר פ"א ג'] לריח שמניך א"ר אחא שני שמנים הם שמנה של תורה ושמנה של מלכות.
המצוה קס"ה. שנצטוינו למנות עלינו מלך מישראל [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ג, רמב"ם הל' מלכים פ"א] והוא אמרו ית' [דברים י"ז ט"ו] שום תשים עליך מלך. ובאה הקבלה האמתית [סנהדרין כ' ע"ב] שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. ולשון ספרי [דברים פיס' ס"ז] שום תשים עליך מלך זו מצות עשה. ורבים מבני עמנו שהם חכמים בעיניהם חושבים שהם מבינים פסוקי התורה וכונתם יותר ממה שהבינה כונתנו בענין המצות ואומר' שאין זו מצוה רק רשות, כאמרו [דברים שם י"ד] ואמרת אשימה עלי מלך. ולפי כונתם היה די בספור הכתוב שיאמר מקרב אחיך תשים וגו'. אבל אמרו שום תשים עליך מלך וגו' הורה שזו מצות ה'. אמנם ספור ואמרת אשימה עלי מלך לספר מה שהיה שידע ה' שהם ישאלו מלך תחלה, כלומר, אתה תאמר מעצמך וגם אני מצוך על זה. ואחר הניחנו שמנוי המלך מצוה כמו שבארו רבותינו, צריך שנבאר למה נענשו ישראל כששאלו מלך. וכבר נחלקו בזה חכמי התלמוד [סנהדרין שם, ת' סנהדרין פ"ד ה"ג, מד"ת עמ' 103]. יש מי שאמר על שאמרו ככל הגוים [שמואל א' ח' ה']. ויש מי שאומר לא בקשו להם מלך אלא להעבידם ע"ז שנאמר [ש"א שם כ'] והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו. ומהענין הנאמר בשמואל נראה שאין המלכות לישראל אלא להתנהג על פי ה' לא כמלכי אומות העולם, ולזה נחשב להם לעון על שהקדימו ככל הגוים. ודעת האומר לא בקשו אלא להעבידם עבודה זרה, זה הענין מבואר במה שאמר להם שמואל כאשר הוכיחם [שם י"ב כ'—כ"א] אך אל תסורו (מאחורי) [מאחרי] ה' ועבדתם (אותו) [את ה'] בכל לבבכם ולא תסורו כי אחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה. והכונה באמרו להעבידם ע"ז כדרך מלכי האומות שלוחמים ע"פ הוברי שמים החוזים בכוכבים שזה מענין ע"ז, ומאשר שאלו מלך לזאת הכונה וישראל אינם תחת המערכת וה' לקחם לחלקו נתן להם, אות או מופת כי רעתם רבה, כאמרו [שם פסוק י"ז] הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר. כי לא היה בטבע הארץ ירידת המטר בזמן ההוא, והורה להם שה' יכול לשנות הטבע לעת רצונו. גם מה שהוא מצד תנועת הגלגלים לכונה שאמרנו, שלא ישמענו במשפטים ההם. וגם היה נראה מדבריהם מעט בטחונם בה' כשאמרו [שם י"ב י"ב—י"ד] ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותנו. וזהו שאמר להם שמואל בהוכיחו אותם [שם י' י"ט], ואתם היום מאסתם את אלקיכם אשר הוא מושיע לכם מכל רעותיכם וצרותיכם ותאמרו לי כי מלך תשים עלינו. והודיע להם שעזרתם והנהגתם היא מאת ה' כאשר אמר [שם י"ב י"ב—י"ד] ותאמרו לו כי מלך ימלוך עלינו וה' אלקים מלככם, ועתה [הנה] המלך אשר בחרתם (ו)אשר שאלתם והנה נתן ה' עליכם מלך. אם תראו את ה' ועבדתם אתו ושמעתם בקולו, ולא תמרו את פי ה' והייתם גם אתם וגם המלך אשר (ימלוך) [מלך] עליכם אמר ה' אלקיכם. נתבאר מאלו הספורים כי רצון ה' היה למנות מלך, אך הם שאלו מלך שיצא לפניהם ללחום מלחמותיהם, ושמו בשר זרועם ולא שמו בה' מבטחם, ולא זאת כונת המלוכה. אמנם מצות המלוכה היא שינהיגם על פי ה', ובדרך זו באה המצוה שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו. ואמרו רבותינו [סנהדרין כ' ע"ב, ספרי דברים פיס' קנ"ז] אשר יבחר ה' אלקיך בו על פי נביא, אם כן המצוה היתה על פי נביא לא כשאלת ההמון ולא כפי הדרך ששאלו. ואמרו מקרב אחיך שהם זרע קדש אשר להם יאתה המלוכה, במשפט יעמידו ארץ [משלי כ"ט ד']. ובספרי [שם, ועי' ת' סנהדרין פ"ד ה"י] מקרב אחיך ולא מחוצה לארץ מלך ולא מלכה. התנו שיהיה נולד בארץ, לשלמות הנולדים בה מצד זכות אוירה. ושיהיה איש ולא אשה, וזה מבואר ומה שדרשו [כתובות י"ז ע"א, סנהדרין י"ט ע"ב ועוד] שתהא אימתו עליך, זה מבואר גם כן שזה לקיום הישוב כאמרו מלך במשפט יעמיד ארץ. ומפני שממשפטי המלוכה שייראו ההמון ממנו, היה מחק המלכות שצוה ה' שכל אשר לא ישמע אל דבריו יומת, וזה יקרא מורד במלכות [רמב"ם פ"ג ממלכים ה"ד, סנהדרין מ"ט ע"א], וגם המלך היה דן לפי מה שיראה לו, שיצטרך להעמיד ארץ במשפט. ואמרו רבותינו [כתובות וסנהדרין שם וש"נ] מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואפילו נביא נוהג כבוד למלך ועומד מפניו ומשתחוה לו [רמב"ם פ"ב ה"ה]. וכן כהן גדול, שהמלך אינו עומד מלפניו אלא כשישאל במשפט האורים, וזה מבואר הכונה, כי אז הוא לפני ה', כי שאלת האורים היתה על פי ה' כמו שבארנו במקומו. ולהיות עקר הכבוד והיראה מפני העם, כשהמלך בפני העם אינו עומד בפני חכם. ולא ידבר לו רכות, ולא יקראהו אלא בשמו, וכשהוא בביתו וחכם בא לפניו עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו מורי ורבי [רמב"ם שם ה"ה כתובות ק"ג ע"ב]. ומה שנראה במשפט המלכות מן העושק וענין בלתי מסודר בצדק, כפי מה שנאמר בספ(ו)ר שמואל [ש"א ח' י"א] באמרו, את בניכם יקח ושם לו לעבדים. וכן כל ענין הפרשה כבר נחלקו בזה חכמי התלמוד [סנהדרין כ' ע"ב], יש מי שאומר כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו. כלומר כשישתמש בזה לעת הצורך, ולכונה טובה, ויש מי שאומר לא נאמרה פרשה זו אלא ליראם ולבהלם. ופסק הענין [שם] כדברי האומר מלך מותר בו, וכל זה להראות אימתו עליהם. והנה כבר באו מצות רבות בענין מלך, יורוהו הדרך ילך בה שלא ישתמש אלא בצריך לפי דרכי התורה וכמשפטי היושר, ובענין זה נרחיב במצות לא תעשה.
<h2>דף ו.</h2>
המצוה כ"ט שנצטוו הכהנים להסיר הדשן מעל המזבח [סהמ"צ לר"מ עשין ל', רמב"ם תמידים ומוספים פ"ב ה"י] שנאמר [במדבר ה' ב'] ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן. ענין מצוה זו נקרא [יומא כ"ב ע"א ועוד הרבה] "תרומת הדשן" והיה פושט בגדיו ולובש בגדים אחרים פחותים מן הכלים שמשתמש בהם. ואמרו חכמים על דרך משל [שבת קי"ד ע"א, יומא כ"ג ע"ב] בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. וכל זה היה למה שצריך למזבח ולמערכות, ולזרז הענין באה בו מצוה. וגם בעת שהיה מקיים המצוה היה מעורר אל תכלית כונת הקרבנות, כי כאשר היה פושט בגדיו שלא ישמש באותן כלים ששמש לרבו, היה זה הערה שאין מצות הקרבנות מכוונת לעצמה.
המצוה כ"ז לשים קטרת פעמים ביום על מזבח הזהב [סהמ"צ לר"מ עשין כ"ח], שנאמר [שמות ל' ז'—ח'] והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בהטבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. הר"ם באר טעם זאת המצוה פמ"ה משלישי [מו"נ] וז"ל וכאשר היו שוחטים במקום המקדש בהמות בכל יום ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצים בו הקרב והכרעים, אין ספק שאלו היו מניחין אותו על זה הענין היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה להקטיר קטרת שני פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים, בהטיב ריחו וריח בגדים כל מי שיעבוד בו. כבר ידעת אמרם [תמיד פ"ג מ"ח] מיריחו היו מריחין ריח קטרת, וזה ג"כ ממה שמעמיד אמת המקדש, אבל אם לא היה לו ריח טוב כ"ש אם היה לו שכנגדו היה מביא את האדם בלב הפך ההגדלה, כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב ותטה אליו, ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו ע"כ. ויורה לכונת הר"ם מה שבאה זאת המצוה אחר פרשת [שמות כ"ט ל"ח] וזה אשר תעשה על המזבח. אמנם לפי הפסוקים ובאורי רבותינו נראה שהקטרת היה מכוון לעצמו, ר"ל להערה אמר הכתוב [דברים ל"ג י'] ישימו קטורה באפך וכו'. ואם דעתך לומר שזה נאמר על "החלב" למכוון בו, כבר נראה בספור מעשה אחז שהקטרת הוא ענין אחר בלתי העולות, והוא אמרו [דה"י ב' כ"ט, ז'] ויכבו את הנרות, וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו (בקדש) [במקדש]. ודוד אמר [תהלים קמ"א ב'] תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. ולפי זה יראה לי שהקטרת היה להערה נפשית כי הריח הטוב מזכך המוח והשכל. ולבאר כונתנו נאמר שלחיי הנפש ובריאותה צריך שני עניינים, האחד רפאות חליה והשני שמירת בריאותה, ולרפואת חלייה, ר"ל כאשר יעלה עליה רוח המושל צריכה אל רפואה חזקה להמלט ממנה. ומצות רבות בתורה לזאת הכונה בנזירות ונדרים ותענית והתשובה והקרבנות שבאים על החטא, היו לזאת ההערה שהיו מקריבים חלב ודם הבהמות תמורת חלבם ודמם כמו שיתבאר [במצות הקרבנות להלן] הם חמר האדם אשר הוא סבת העבדות. ולהעמיד בריאותה באו מצות רבות בתורה להעיר על תכונת המדות ולדעות אמתיות ולזאת הכונה בא ענין הקטרת, כי הריח הטוב מזכך המוח ומשמח הלב שהם כלים לנפש החיונית ולמשכלת. ולזה היה מזבח הזהב להערה על הענין היותר חשוב באדם והוא ענין הנפש. והיה לפני ארון העדות כאמרו [שמות מ' ו'] ונתת את מזבח הזהב [לקטרת] לפני ארון העדות, וכבר בארנו [מצוה י"ט] כונת ארון העדות שהוא רמז על מין האדם להשלימו, יורה לכונתנו זאת מה שנאמר בילמדנו [תנחומא תצוה ט"ו] שמן וקטרת ישמח לב [משלי כ"ז ט'], שמן זה כהן גדול שנמשח בשמן המשחה [וכו'], וקטרת אלו ישראל אמר הקב"ה מכל הקרבנות שאתם מקריבים אין חביב עלי מן הקטרת, שאין הקטרת באה לא על חטא ולא על עון אלא על שמחה ובמקום אחר בילמדנו [תנחומא שם י"ד] את הכבש אחד תעשה בבקר [במדבר כ"ח ד'] וגו', ואם תאמר יש אכילה לפני, האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה [תהלים נ', י"ב—י"ג], אלא מקרבנותיכם איני רוצה אלא הריח וכו', תדע לך שמזבח העולה שהיה לקרבנות היה נתון בחוץ והקטרת שהיה לריח היה נתון בפנים, ודי לנו הערה באמרו שהקטרת בא על השמחה לא על החטא, ואמרו איני רוצה אלא הריח כי רצון ה' באדם מצד זכות שכלו. וכן אמרו שהקטרת שהיה לריח נתון לפנים. ולפי הכונה שבארנו בענין הקטרת והקרבנות יתבאר לך באור פסוק יורו משפטיך וגו', כי הוראת המשפטים והתורות בהערת קטרת וכליל לפי הדרך שבארנו. וכן אמר דוד תכון תפלתי קטרת לפניך וגו', שאחת מן הכונות בתפלה הערת הנפש בעיון שכלי ככונת הקטרת, ויש קצת הערה בכונתנו כאשר היתה הקטרת הקטורת בעת הטבת הנרות, וברבה רבתי פרש' ז' למה היו אחד של זהב ואחד של נחשת לפי שמזבח הזהב נמשל כנפשו של אדם ומזבח הנחשת נמשל כגופו של אדם, מזבח הזהב היה מונח בפנים ומזבח הנחשת היה מונח בחצר, מזבח הזהב לא היה נראה לעם ומזבח הנחושת היה נראה לעם, מזבח הזהב היה יקר ממזבח הנחשת. כשם שהזהב יקר מן הנחשת כך הנפש יקרה מן הגוף, וכשם שאלו המזבחות היו מקטירין ומקריבים עליהם בכל יום כך כל זמן שיש נשמת האדם בגוף צריך להנפש מפני הקב"ה. והכונה בזה מבוארת על פי מה שבארנו.
<h2>דף ח.</h2>
המצוה ע"ד שנצטותה היולדת להקריב קרבן [סהמ"צ לר"מ עשין ע"ו, רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק ראשון]. לשון הר"ם בס"ה, צונו שתקריב כל יולדת קרבן כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ואם תהיה עניה תקריב שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, והיא גם כן מחוסרת כפרה עד שתקריב, כמו שאמר ית' [ויקרא י"ב ו'] ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא וגומר.
<h2>דף ח:</h2>
המצוה ע"ב שנצטוינו בקרבן הזב [סהמ"צ לר"מ עשין ע"ד]. לשון הר"ם בספר המצות, צונו שיקריב כל איש זב כשירפא מזובו קרבן, וזה הקרבן הוא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, וזהו קרבן הזב, והוא מחוסר כפרה עד שיקריבהו. והוא אומר ית' [ויקרא ט"ו י"ג—ט"ו] וכי יטהר הזב מזובו וביום השמיני יקח וגו' ע"כ. כבר כתבנו [מצוה ל"ז] הכונה שיש בקרבנות הטמאים, עם מה שיש לבאר שכל הקרבנות הן על חטא, ולהערה. וידוע הוא שהזיבה היא סבת התגברות חמרי או הרהור, וזה חטא גדול לנפש, עם המכוון בענין קרבנות החולים שבאין עם הקרבן בית מקדשי אל להודות לשם ה' שהוא רופאם.
המצוה ע"ג שנצטוינו להקריב קרבן זבה [סהמ"צ לר"מ עשין ע"ה]. לשון הר"ם בס"ה צונו שתקריב כל אשה זבה כשתרפא מן הזיבות, וזה הקרבן שתי תורים או שני בני יונה, והיא מחוסרת כפרה עד שתקריבהו. ואולי יש למקשה שיקשה עלינו ויאמר אחר שקרבן הזב וקרבן הזבה ואתה מונה מין הקרבן יתחייב למי שיתחייב כמו שעשית בקרבן חטאת וקרבן אשם [ו]ודאי וקרבן אשם תלוי וקרבן עולה ויורד, אשר מנית כל אחד מהם מצוה בפני עצמה, ולא השגחת לרוב העונות אשר יתחייב לכל אחד מהם קרבן [נשמט כאן מחה"ד, קרבן כן הנה היה ראוי לך שלא תחוש לריבוי האנשים שיתחייב כל אחד קרבן] העוף, ידע זה המקשה שקרבן זב וזבה אינו בעבור חטאים, ואמנם הוא קרבן מחוייב על ענין אחר, ואלו היה ענין הזיבות באיש ובאשה דבר אחד כמו שהוא בשם ששם זה זב ושם זאת זבה, היה מתחייב למנותם אחד, אבל אין הענין כן כי זיבת הזרע מן האיש הוא אשר יתחייב עליו קרבן, ואם יזוב מן האשה כמו זרע אינה זבה, וזוב האדם מן האשה תתחייב עליו קרבן ואם יזוב הדם מן האיש לא יתחייב עליו דבר. ומלת "זבות" אמנם ענינה ההגרות, ואין כל דבר נגר דבר אחר. ובבאור אמרו [נדה י"ט ע"א ל"ב ע"ב] האיש מטמא בלובן והאשה באודם, ולא יהיה זב וזבה כמשפט מצורע ומצורעת. וראיית זה הנגלית, אמרם בכרתות [ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפרה ואלו הן הזב והזבה והיולדת והמצורע, הלא תראה איך מנו זב וזבה בשתים, ומנו מצורע באחד הן יהיה איש או אשה, כי זיבות האיש בלתי זבות האשה והכתוב אשר בא בזה הוא אמרו [ויקרא ט"ו כ"ח—כ"ט] ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני תקח לה וגו'.
המצוה ק"ו. [סהמ"צ עשין קי"א, רמב"ם טומאת צרעת פי"א] לשון הר"ם צוה המצורע בגלוח והוא הטהר[ה] השניה לו כמו שנתבאר בסוף נגעים [פי"ד] והוא אמרו ית' [ויקרא י"ד ט'] והיה ביום השלישי [צ"ל השביעי] יגלח וגו'. וכבר קדם לנו [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ג] אמרם [תו"כ מצורע פ"ב ה"ו] שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלויים. וכ[א]ן אבאר לך מה הסבה במנותנו תגלחת מצורע מצוה בפני עצמה, והבאת קרבנות מצוה בפני עצמה [סהמ"צ לר"מ מצוה ע"ז] ולא עשינו זה בנזיר, אבל שמנו תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת [שם מצוה צ"ג], וזה שהמצורע אין הקשר לתגלחתו עם הבאת קרבנותיו, והתכלית העולה מתגלחתו זולת התכלית העולה מהבאת קרבנותיו, וזה שהמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו. ובששי מנזירות [נזיר מ"ד ע"ב] אמר מה בין נזירות למצורע אלא שזה טהרתו תלויה בימיו כלומר הנזיר, והמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, וכשיגלח המצורע ותשלם תגלחתו השניה יטהר מליטמא כשרץ [ונשמט כאן מחה"ד, כמו שהתבאר בסוף נגעים וישאר מחוסר כפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחוסר כפורים כמו שהתבאר שם והיה תכלית תגלחתו שהוא טהור מלטמא כשרץ] הן הביא קרבנותיו או לא הביא, ותכלית הבאת קרבנותיו ישלים כפרתו כשאר מחוסרי כפרה ר"ל זב וזבה ויולדת. וכבר קדם לנו [סהמ"צ שם עשין ע"ה] אמרם ז"ל [כריתות ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפרה הם, ושם נתבאר שהנזיר אינו מחוסר כפרה, אבל המעשה ההוא שכללו ר"ל תגלחת והבאת קרבנותיו יתיר לו שתיית היין, ולא יספיק מהם דבר בלתי דבר, אך תגלחת נקשרת בקרבן והקרבן נקשר בתגלחת, ובכללם תעלה התכלית האחת והוא שיותרו לו הדברים שהיו נמנעים ואסורים עליו בימי הנזירות. ובששי מנזירות [נזיר מ"ו ע"א] אמרו גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא יעלו לו. הנה נתבאר לך שהתגלחת היא מתנאי הזבח והזבח מתנאיה. ובתוספתא [בתוספתא לא מצינו והובאה בנזיר ט"ו ע"א] התבאר ג"כ שנזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים עד שיעשה המעשה ההוא כלו. והוא שיגלח פתח אהל מועד, וישליך שערו תחת הדוד ויקריב קרבנותיו כמו שבא בכתוב. ואתה תמצאם שקורין הבאת הקרבנות תגלחת, ובבאור אמרו במשנה [נזיר י"א ע"ב] הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, רוצה בזה שיביא קרבנות נזיר. הנה נתבאר לך שתגלחת תפול עליה הבאת הקרבן והעולה בזה היותה חלק ממנה כמו שבארנו, ובכללם יסתלק משפט הנזירות וישתה הנזיר יין אם כן הוא מתלמוד המצוה כמו שבארנו במה שקדם ע"כ. וענין תגלחת המצורע, לפי שכל מותר שבו הוא מעופש לכך צריך שיתגלח, ואחר שיתגלח נטהר במקצתו שאינו מטמא כשרץ, והכונה בזה מבוארת. אמנם עדיין הוא מחוסר כפרה, שאין הכפרה אלא בהבאת קרבנותיו, וענין הקרבנות וטהרתו בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים נתנו רבותינו קצת טעם, באמרם [ערכין ט"ז ע"ב] הוא עשה מעשה פטיט לפיכך יביא קרבנו פטיט. וזה להעיר כי מי שלא ישמר בדבורו הנה הדבור בו אינו אלא כצפצוף העופות. אמנם היות האחת משולחת באר בו הא"ע [לויקרא ט"ז ח', ועי' רמב"ן ויקרא י"ד ד'] טעם כטעם שעיר המשתלח, שהכונה בו למחות רושם החולי או החטא ולהשכיחו. ואפשר שלזאת הכונה גם כן היה שוחט הברורה [תו"כ מצורע פ"א ה"ב] וקוברה לפניו [נגעים פי"ד מ"א]. ויש מי שאמר ששתי צפרים אחד רמז לנפש החיונית ואחד רמז לנפש המשכלת, והיה הברורה להורות כליון הגוף, והאחד היה משלח רמז לנפש המשכלת אשר תשוב לאלקים. אמנם עץ ארז ואזוב כבר רמזו בו רבותינו טעם באמרם [תנחומא מצורע ג'] מפני שנתגאה כארז ישפיל עצמו כאזוב. וברבה רבתי פרשה ז' וידבר על העצים [מלכים א' ה' י"ג] זה חם וזה קר, ד"א מן הארז אשר בלבנון עד האזוב היוצא בקיר. אמר מפני מה מצורע מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ואזוב ושני תולעת, אלא רמז על אדם שמגביה עצמו כארז לוקה בצרעת וכיון שמשפיל עצמו כאזוב מתרפא באזוב. וענין תולעת שני יש מי שבאר [רש"י ויקרא י"ד ד', החינוך מצוה קע"ג] זה לפי הוראת הלשון שיחשוב עצמו כתולעת ולא איש. ויראה לי, כי שני תולעת מורכב מן הצבע שמורה הגבהות ומשם "תולע" שמורה שפלות, והוא כעץ ארז ואזוב. או אפשר שכל הוראתו לפי הצבע. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם פי"א מטומאת צרעת ה"א וכסף משנה שם] שהיה מביא מזרק חרס וכו' ונותן לתוכו רביעית מים חיים וממצה לתוכו דם השחוטה, ואחר כך לוקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת. אפשר שמזרק חרס רומז על החמר ורביעית מים על הנפש המשכלת ודם השחוטה שבתוכו על החיונית ועץ ארז ואזוב ושני תולעת לכונה שכתבנו.
<h2>דף י:</h2>
המצוה ע'. לשון הר"ם בס"ה [מצוה ע"ב, רמב"ם הל' שגגות פ"י] צונו שנקריב קרבן עולה ויורד על עונות ידועים ג"כ, והעונות אשר התחייב עליהם זה הקרבן הם טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי ושבועת העדות [כריתות י' ע"ב]. וזה שמי שנטמא באב מאבות הטומאה כפי מה ששמנו עקר בתחלת ספר [צ"ל סדר] טהרות [הקדמת הר"מ בפהמ"ש לטהרות]. ונכנס למקדש בשגגה וזו היא טומאת מקדש, או אכל בשר קדש בשגגה וזו היא טמאת קדשיו, או נשבע שבועת בטוי ושקר בה בשגגה, או שקר שבועת העדות בין בשוגג בין במזיד, יקריב על איזה מעשה שעשה מאלה המעשים, הקרבן אשר יקרא "עולה ויורד". והוא אמרו [ויקרא ה' א'—ז'] ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו' או כי נפש כי תגע [צ"ל או נפש אשר תגע] בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו וגומר והיה כי יאשם וגו' והביא את אשמו וגו' ואם לא תגיע ידו וגו'. וזה הענין קריאתו "עולה ויורד" כי הוא לא יעמוד במין אחד אבל יביא מזה המין פעם אחת ומזה המין פעם אחרת, כמו שתשיג יד החוטא המחוייב בקרבן ע"כ. ומפני שאין אלו הענינים ידועים בחטא כדברים אשר בא עליהם קרבן חטאת קבועה, היה קרבנו קרבן עולה ויורד.
האזהרה ע"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ז, ביאת המקדש פ"ג ה"ב] הוזהר כל טמא ליכנס לכלל המקדש, אשר כיוצא בו לדורות כלל העזרה משער נקנור ולפנים שהוא התחלת עזרת ישראל. והוא אמרו ית' [במדבר ה' ג'] ולא יטמאו את מחניהם. רוצה בו מפני שכינה. ובגמרא (מדות) [מכות] אמרו [י"ד ע"ב] הבא אל המקדש טמא כתוב ענש וכתוב אזהרה, ענש את מקדש ה' טמא ונכרתה [במדבר י"ט י"ג], אזהרה ולא יטמאו את מחניהם. ובמכילתא [ספ"ז במדבר ה' ב'] אמרו צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה, ומניין בלא תעשה אמר קרא ולא יטמאו מחניהם. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו ית' ביולדת [ויקרא י"ב ד'] ואל המקדש לא תבא. ובספרי [תו"כ תזריע פ"ד ה"א] אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו [ויקרא ט"ו ל"א] שומעני בין מתוכו בין מאחריו ר"ל מי שיגע במקדש [מאחריו] והוא טמא יהא חייב ת"ל ביולדת ואל המקדש לא תבא. ושם נתבאר שמשפט היולדת ומשפט שאר הטמאים שוין בזה. ובסיפרא גם כן אמר [תו"כ אחרי מות פ"ו הי"ג] באמרו ית' [ויקרא י"ז ט"ז] אם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ולא על כבוס בגדים בארבעים, ומניין שאין מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש כו'. הנה התבאר שהעובר על אזהרה זו אם היה מזיד חייב כרת ואם היה שוגג קרבן עולה ויורד, ע"כ. כבר באר הר"ם [מצוה ע"ו] שנאסרו הטמאים ליכנס במקדש כדי למעט ההליכה בו, ואנחנו בארנו שענין הטומאה ואסור הטמאים להכנס במקדש הוא מפני העפוש וההפסד ואין ראוי ליכנס למקום המקדש אלא הנקי והטהור, עם הכונה גם כן שהטומאה יהא מצד החמר, והבא אל הקדש צריך שיהיה כמלאך אלקים משולל מן הדברים החמריים. ויש לכונתנו קצת ראיה שבא בטמא הנכנס למקדש ענש חמור ובשגגתו קרבן כמו שבא בעברות החמורות. וכן יש קצת ראיה על זה שאמר שאם לא רחץ גופו ענוש כרת ואם לא כבס בגדיו בארבעים, כי רחיצת הגוף צריך לנקות גופו כדי לעורר על טהרת הנפש.
<h2>דף יא.</h2>
המצוה ס"ט [סהמ"צ לר"מ עשין ע"א, רמב"ם הל' שגגות פ"ט, זבחים נ"ד ע"ב]. לשון הר"ם בס"ה צוה מי שיעשה עון ידוע שיקריב קרבן אשם ויתכפר לו וזהו אשם ודאי, והעונות שיתחייב עליהם זה הקרבן הם המעילה, והגזלה, ובעילת שפחה חרופה, ושקרות ושבועת הפקדון, וזהו שכל מי שמעל בשגגה והוא שיהא [צ"ל, שנהנה] בשוה פרוטה או יותר (ונשבע) מן ההקדש בין הקדש בדק הבית בין הקדש מזבח [מעילה ט"ו ע"א, רמב"ם שם ה"ח]. או מי שגזל חברו בשוה פרוטה או יותר ונשבע [ב"ק ק"ג ע"ב, רמב"ם ה"ז]. או מי שבא על שפחה חרופה בין בשוגג בין במזיד [כריתות ט' ע"א, רמב"ם ה"ה] יתחייב שיקריב קרבן על חטאתו, ואינו קרבן חטאת אמנם הוא אשם, וזהו הקרבן יקרא "אשם ודאי" [רמב"ם שם ה"א זבחים שם]. אמר במעילה [ויקרא ה' ט"ו] וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' וגו'. ואמר [שם כ"א—כ"ב] וכחש בעמיתו בפקדון [וגו'] ונשבע על שקר וגו' ואת אשמו יביא לה' [שם כ"ה]. ואמר [שם י"ט כ'—כ"א] ואיש אשר ישכב את אשה וגו' והיא שפחה נחרפת וגו'. והביא את אשמו וגו' ע"כ. כבר בארנו [מצוה ס"ח] ששם "אשם" נאמר על חטא מן החטאים שאינו ידוע שיביא על הודע שלהם קרבן חטאת, ולפי זה הדרך נאמר באשם ודאי שבא בדבר שאין בו מעשה כלל גמור להנאה, או בדבר שאין בו מעשה כלל, או בדבר שאין אסורו חמור, ונשבע על שקר בשבועת הפקדון אעפ"י שהוא עון גדול אין בו מעשה כלל ושפחה חרופה אינה כשאר עריות ששפחה חרופה חציה שפחה וחציה בת חורין שקדשה עבד עברי ובא פי' קבלה אמתית שצריך שתהיה היא גדולה מזידה וברצונה ובעולה כדי שתלקה היא ואז מביא אשם, אמנם אם היא קטנה פטורה מן המלקות והוא פטור מקרבן, ואינו חייב עד שיבעול ויגמור כפי מה שבאה הקבלה האמתית כי אז נגמר אשמו. וכן בא אשם על טומאת נזיר והצרעת שאין בהם חטא גמור.
האזהרה ש' לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש', סנהדרין פט"ז הי"ב] הוזהר השופט מלהכות החוטא הכאה חזקה ויאבדה. ובאור זה שכל מחוייב מלקות שתכלית מה שילקוהו ארבעים חסר אחת כפי מה שבא הכתוב [צ"ל בפירוש מכות כ"ב ע"א]. ולא ילקה אדם עד שישערו ההכאה כפי כח המוכה ושניו ומזגיו וסכנת גופו, ואם יסבול המלקות בכללו ילקה ואם לא יסבול לא ילקוהו, רק כפי שעור סבלו לא פחות מג' הכאות. ובאתנו האזהרה מלהוסיף להכותו אפילו הכאה אחת יתר על מה שאמרו השופטים שהוא יכול לסבלו. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ה ג'] ארבעים יכנו לא יוסיף. ולשון ספרי [דברים פיס' רפ"ו] אם הוסיף עובר בלא תעשה אין לי אלא שלא יוסיף על הארבעים, מניין על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין, ת"ל לא יוסיף להכותו על אלה. ובכלל אזהרה זו שלא להכות שום איש מישראל אם אחר שזה החוטא אנו מוזהרין שלא להכותו הכאה שעל כל אדם לא כל שכן. וכבר הזהירו ע"ה מלרמוז בהכאה ואעפ"י שלא יכה, אמרו [סנהדרין נ"ח ע"ב] כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך [שמות ב' י"ג], ע"כ. וכונת אזהרה זו וכמו שבארו רבותינו בזה הענין הוא כפי מה שיורה יושר הדין והעיון האמתי, כי איננו מן הדין שכל רשע כשנרצה ליסרו נכנו עד ארבעים, כי יש חלושי הטבע שימותו בד' או ה' ההכאות, אבל תורתנו השלמה שיוכל מי שהוא חזק הטבע לסבלו, ולפי הכונה בארה הכונה שאומדין אותו כפי כח לקבל. ומה שלא הניחה התורה הכל לפי האמד, לפי שאפשר שיחטא בזה האמד שיראה בעיניו שיוכל לסבול יותר מארבעים, לפיכך בארה תורה הכאות למי שהיה חזק הטבע. ומעתה אין חטא לבד כאשר ילקוהו כפי אמד דעתם עד ארבעים, אחר שכן למדה התורה. וכמו שנודע באמד התורה ששום אדם לא יוכל לסבול יותר מארבעים כן נודע למבארי הקבלה שכל אדם יוכל לסבול שלשה. לפיכך אין אומדין בפחות משלשה. ומה שבארו באזהרה זו ג"כ שלא להכות שום אדם, זה מבואר בעצמו. ומה שאמר שאפילו בהרמת יד נקרא רשע, הוא לפי שהרשע הוא בזדון הלב והמחשבה הרעה ואחר שהרים יד, ודמה להכותו מורה על רשעו וזדון לבו.
<h2>דף יג:</h2>
האזהרה ע"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ג, ביאת המקדש פ"א ה"א, זבחים י"ז ע"ב] הוזהרנו מביאת מקדש או ההוראה בדבר מדיני התורה ואנחנו בענין השכרות. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ט'—י"א] יין ושכר אל תשת אתה ובניך וגו' בבואכם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל וגו'. ולשון התלמוד [ערובין ס"ד ע"א, נזיר ל"ח ע"א] שתה רביעית אל יורה. ובענש אזהרה זו חלוק, וזה ששתויי יין לא יותר להם לבא מבין האולם ולמזבח עם כלל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות, ואם עבר והוא שתוי יהיה חייב מיתה בידי שמים, ואם שתה דבר מן המשכרים זולתי היין ועבד חייב מלקות בלבד. וכל מי שהורה והוא שתוי בין היה כהן או ישראל עבר לאו, הן יהיה שתוי יין או שאר מן המשכרים. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני פרשה א'] יין [ושכר] אל תשת אין לי אלא יין מנין לרבות שאר המשכרים ת"ל ושכר, אם כן למה [נאמר] יין, על היין במיתה ועל שאר המשכרים באזהרה. ושם נאמר, מניין שאינו חייב כרת אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. ושם נאמר יכול יהיו ישראל חייבים מיתה על ההוראה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבים במיתה על ההוראה, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי השכור הוא בשבוש דעת ובטומאת נפשו לפיכך הוזהר מהכנס במקום הקדש. ומפני שענין העבודות צריך לישוב דעת לפי שיקרה ממנו דמיון גשמי אם לא ישכיל ממוצא דבר, והיין הוא המשגה והמכלכל השכל ויביא זה למיתת הנפש, לפיכך אם עבד והוא שתוי יין חייב מיתה בידי שמים. עם הכונה בזה גם כן שאין שתוי יין ראוי לעמוד לפני המלך לשרתו ובעת העבודה הוא כעומד לפני מלך לשרת. אמנם שאר המשכרים אינן מבלבלין השכל כמו היין, לפיכך אינו במיתה על שאר המשכרים רק במלקות לפי שאינו בישוב הדעת גמור. וכן ענין ההוראה צריך ישוב דעת כדי שלא יאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ועל אסור מותר לפיכך הוזהר השכור מלהורות. ומאשר אין מעלת ההוראה כמעלת העבודה לכונה שכתבנו, אין בהוראת שכור מיתה רק מלקות. הורה בדבר המפורש בתורה כגון שהורה שהשקץ טמא והדם אסור והצפרדע טהור וכיוצא בזה מותר. ומותר [לשכור] ללמוד תורה והוא שלא יורה, ואם היה חכם ידוע להוראה, אסור לו ללמוד והוא שכור מפני שלמודו הוראה.
המצוה ס"ז. לשון הר"ם בס"ה [עשין ס"ט, רמב"ם שגגות פ"א], צונו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת, והוא אמרו ית' [ויקרא ד' כ"ז, וצ"ל ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ] נפש כי תחטא בשגגה וגו' מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, וזאת היא חטאת קבועה, רצה לומר שהיא לעולם חטאת בהמה. וכבר בארנו [פהמ"ש כריתות פ"א מ"ב] שהחטאים אשר תתחייב על שגגתם זאת החטאת הן שחייבין על זדונן כרת, ובתנאי שיהיו מצות לא תעשה, ויהיה בהם מעשה [כריתות ב' ע"א] ע"כ. וכבר בארנו [מצוה ל"ז] הכונה בענין הקרבנות על השוגג, אמנם זה שאינו מביא קרבן אלא על החטאים הגדולים, הוא שלפי גדלן וענשן צריך זריזות גדולה והערה לכפר החטא הגדול, כדי לעורר עצמו להשמר ממנו. ואמנם אמרם שאינו בא אלא בדבר שיש בו מעשה, זה מבואר, כי המעשה הוא שצריך כפרה גדולה והזרוז למנוע עשייתו. וענין התנאים שבאו בזה כפי מה שבאה הקבלה האמתית [שבת ק"ב ע"א, רמב"ם שגגות פ"ב ה"א] שאינו מביא חטאת אלא כששגג מתחלה ועד סוף, אבל אם שגג מתחלה והזיד בסוף או הזיד מתחלה ושגג בסוף פטור מן החטאת. הכונה בזה מבוארת, שאין החטאת אלא לשוגג ולכונה שכתבנו. אבל המזיד במקצת לא יספיק לו הקרבן לכונתו. וכן מה שבאה בענין השגגה שיהא העובר יודע שהוא בלא תעשה, אבל אינו יודע שיש בו כרת, אבל אם ידע שיש בו כרת אעפ"י ששגג בקרבן הרי זה מזיד ופטור מהקרבן [שבת ס"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ב]. כי זה החטא גדול אצלו. ואם עשה מצוה ובעשייתה עשה עברה שחייבין עליה כרת כגון הבא על יבמתו והיא נדה פטור, אחר שלא ידע אותה ואינו רגיל בה שישאלנה פטור הואיל והיה מתעסק במצוה [פסחים ע"ב ע"ב, רמב"ם ה"ח]. וכן אם הוציא לולב בי"ט ראשון שחל להיות בשבת והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים פטור מפני שהוא מתעסק במצוה [סוכה מ"א ע"ב, רמב"ם שם ה"י]. ואמרם [שבת ע"ג ע"א, כריתות י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב חטאת כגון שהיה חלב בפיו ומדמה שהוא רוק ובלעו חייב, שהיה לו להשמר מן האסור והרי נהנה ממנו. וכן במתעסק עם הערוה ובעלה שלא בכונה חייב אחר שנהנה מן הערוה ולא נזהר. וענינים האסורין והעריות הוא מצד ההנאה והרי נהנה. אמנם מתעסק בשבת פטור כגון נתכון להגביה התלוש וחתך המחובר [שבת ע"ב ע"ב] שעקר אסור שבת הוא מפני המחשבה, כאמרם מלאכת מחשבת אסרה תורה והואיל ולא חשב בענין לעשותו פטור.
<h2>דף יד.</h2>
האזהרה קס"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"א, איסורי ביאה פי"ז] הוזהר כהן גדול מלישא אלמנה והוא אמרו ית' [ויקרא כ"א י"ד] אלמנה וגרושה וגו' את אלה לא יקח. ואמנם כפל אזהרה זו לכהן גדול הגרושה וחללה זונה לענין אשר בארוהו בגמרת קדושין [ע"ז ע"א], וזה כי כשיזדמן שתהא אשה אחת אלמנה וגרושה וחללה זונה ובעלה כהן גדול לוקה ארבע, ואם בעלה כהן הדיוט לוקה שלש. ושם נאמר אלמנה וגרושה וחללה זונה בזמן שהן כסדר חייב על כל אחת ואחת, ובארו שזה באשה אחת. וענין אמרם כסדר שתהיה האשה כבר ארעו לה הענינים האלה על סדר הפסוק שתהיה תחלה אלמנה ותהיה אחר כך גרושה ואחר כך חללה ואחר כך זונה. ואמנם הוצרכנו לאלה להיותה אשה אחת ובבעילה אחת להיות רצוננו שנחייבהו אלו הארבע מלקיות. והעקר אצלנו אין אסור חל על אסור אלא אם כן יהיה אסור מוסיף או כולל או אסור בת אחת [שם ע"ז ע"ב] לפי מה שבארנו במקומות ממסכת כרתות בפירושנו [פיהמ"ש לר"מ פרק ג' משנה ד'] וכשיהיו על הסדר הזה יהיה בכלם אסור מוסיף כמו שנתבאר שם. אמנם כשיהיו נשים רבות כמו שיבעול אלמנה ואשה אחרת חללה ואחרת זונה ואחרת גרושה אין ספק שהוא לוקה על כל אחת ואחת. ונשאר שתקשה ותאמר אחר שהעקר אצלנו אין לוקין על לאו שבכללות למה זה לוקה על כל אחת ואחת והן כלם מוזהר מהם בלאו אחד. הוי ידוע שבעבור זה הענין כפל האזהרה לכהן גדול בגרושה וזונה חללה כדי להודיענו שדינו בהן כדין כהן הדיוט שלוקה על כל אחת ואחת, וכאשר יוחדה אחת בלאו אחת היו כלם לחלק. והוא אמרו [ויקרא שם ז'] ואשה גרושה מאשה לא יקחו. ואחר שייחד הגרושה בלאו הוא לוקה עליו בפני עצמו. וזהו ענין אמרם בגמרא קדושין [ע"ז ע"ב] כשם שחלוקה גרושה מחללה וזונה בכהן הדיוט כך חלוקה בכהן גדול. ושם נתבאר כשיהיו הנשים גופים מחולקים לוקה על כל אחת ואחת. הן יהיו על הסדר הן לא יהיו על הסדר הנה נתבאר לך שאזהרה על כל אחת מהן מצוה בפני עצמה ולזה לוקה על כל אחת ואחת. ושם נתבאר [שם ע"ח ע"א] שכהן הדיוט אינו חייב מלקות עד שיקח ויבעול והוא אמרם בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, מה טעם לא יקח משום לא יחלל, ע"כ. ואסור אלמנה לכהן גדול מבואר לגדלתו ומעלתו כי לפי שהוא בתכלית הגדולה והכבוד אינו כבוד לו להשתמש בכלי שנשתמש בו אחר. גם באה לו מצוה מיוחדת לישא בתולה, לכונה שכתבנו במצות עשה. [עשין ל"ח].
<h2>דף יד:</h2>
האזהרה שמ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ג] הוזהרנו מלגלות ערות אשת הבן, והוא אמרו [ויקרא י"ח ט"ו] ערות כלתך וגו', והעובר על לאו זה בסקילה אם נחקרה העדות ואם לא נודע הוא בכרת אם היה מזיד ואם בשוגג יקריב חטאת קבועה.
<h2>דף יז:</h2>
המצוה ס"ח. לשון הר"ם בס"ה [מצוה ע'], צונו שנקריב קרבן אחד כשקרה לנו ספק בשאר העונות הגדולים אשר יתחייב על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה וזה הקרבן יקרא "אשם תלוי" [כריתות פ"ד מ"א], והוא שיהיו לפניו על דרך משל שתי חתיכות חלב [שם י"ז ע"ב] אחד חלב כליות ואחד חלב הלב, ואכל אחד מהם ואחר כן אכל איש אחר האחרת, או אבדה וקרה לו הספק, ובאה בנפשו מחשבה אם החתיכה שאכל היתה האסורה או המותרת זה יקריב קרבן על זה הספק אשר קרה ויתכפר לו, והוא יקרא אשם תלוי. ואם נתאמת לו אחר זה שהחתיכה אשר אכל היתה של חלב כליות, אז [נתאמתה השגגה ויקריב חטאת קבועה [שם כ"ו ע"ב]. והכתוב אשר בא מזה הקרבן הוא אמרו בפרשת ויקרא [ויקרא ה' י"ז—י"ח, ואם נפש וגו'] ונפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג ולא ידע. ר"ל על היותו לא ידע אם שגג או לא שגג. וזה הענין יקראוהו חכמים [כריתות פ"א מ"ב (ב' ע"א)] לא נודע ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת בכונת הקודמת, אמנם לא נקרא זה בשם "חטאת", שאין כאן חטא ידוע, ויש בו קצת אשם באשר לא נזדרז על האמת אי זו חלב ואי זו שומן, וכן כל כיוצא בזה הענין.
<h2>דף יט:</h2>
המצוה ס"ז. לשון הר"ם בס"ה [עשין ס"ט, רמב"ם שגגות פ"א], צונו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת, והוא אמרו ית' [ויקרא ד' כ"ז, וצ"ל ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ] נפש כי תחטא בשגגה וגו' מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, וזאת היא חטאת קבועה, רצה לומר שהיא לעולם חטאת בהמה. וכבר בארנו [פהמ"ש כריתות פ"א מ"ב] שהחטאים אשר תתחייב על שגגתם זאת החטאת הן שחייבין על זדונן כרת, ובתנאי שיהיו מצות לא תעשה, ויהיה בהם מעשה [כריתות ב' ע"א] ע"כ. וכבר בארנו [מצוה ל"ז] הכונה בענין הקרבנות על השוגג, אמנם זה שאינו מביא קרבן אלא על החטאים הגדולים, הוא שלפי גדלן וענשן צריך זריזות גדולה והערה לכפר החטא הגדול, כדי לעורר עצמו להשמר ממנו. ואמנם אמרם שאינו בא אלא בדבר שיש בו מעשה, זה מבואר, כי המעשה הוא שצריך כפרה גדולה והזרוז למנוע עשייתו. וענין התנאים שבאו בזה כפי מה שבאה הקבלה האמתית [שבת ק"ב ע"א, רמב"ם שגגות פ"ב ה"א] שאינו מביא חטאת אלא כששגג מתחלה ועד סוף, אבל אם שגג מתחלה והזיד בסוף או הזיד מתחלה ושגג בסוף פטור מן החטאת. הכונה בזה מבוארת, שאין החטאת אלא לשוגג ולכונה שכתבנו. אבל המזיד במקצת לא יספיק לו הקרבן לכונתו. וכן מה שבאה בענין השגגה שיהא העובר יודע שהוא בלא תעשה, אבל אינו יודע שיש בו כרת, אבל אם ידע שיש בו כרת אעפ"י ששגג בקרבן הרי זה מזיד ופטור מהקרבן [שבת ס"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ב]. כי זה החטא גדול אצלו. ואם עשה מצוה ובעשייתה עשה עברה שחייבין עליה כרת כגון הבא על יבמתו והיא נדה פטור, אחר שלא ידע אותה ואינו רגיל בה שישאלנה פטור הואיל והיה מתעסק במצוה [פסחים ע"ב ע"ב, רמב"ם ה"ח]. וכן אם הוציא לולב בי"ט ראשון שחל להיות בשבת והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים פטור מפני שהוא מתעסק במצוה [סוכה מ"א ע"ב, רמב"ם שם ה"י]. ואמרם [שבת ע"ג ע"א, כריתות י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב חטאת כגון שהיה חלב בפיו ומדמה שהוא רוק ובלעו חייב, שהיה לו להשמר מן האסור והרי נהנה ממנו. וכן במתעסק עם הערוה ובעלה שלא בכונה חייב אחר שנהנה מן הערוה ולא נזהר. וענינים האסורין והעריות הוא מצד ההנאה והרי נהנה. אמנם מתעסק בשבת פטור כגון נתכון להגביה התלוש וחתך המחובר [שבת ע"ב ע"ב] שעקר אסור שבת הוא מפני המחשבה, כאמרם מלאכת מחשבת אסרה תורה והואיל ולא חשב בענין לעשותו פטור.
האזהרה ש"כ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"כ, הל' שבת פ"א ה"א] הוזהרנו מלעשות מלאכה בשבת, והוא אמרו [שמות כ' ו', דברים ה' י"ד] יתעלה לא תעשה כל מלאכה. והעובר על אזהרה זו באר בו הכתוב [שמות ל"א י"ד] שהוא בכרת אם לא ידעו בו, ואם נתקבלה עליו העדות חייב סקילה וזה כלו אם היה מזיד, ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה, ע"כ. וכונת אזהרה זו ענש שבא בעשיית מלאכה בשבת הוא יסוד אמונתנו, לפי שהשבת באה להעמיד ולפיכך שקלוהו ככל התורה כלה [ירוש' ברכות פ"א ה"ה, שמו"ר כ"ד י"ב], ומי שיעשה בו מלאכה כאלו כופר בענין החדוש, כי הכונה בשביתה בשבת להודיע שה' חדש העולם ושבת ביום השביעי, ר"ל בשביתה, שנשלמו כל הבריאות בששת הימים שנבראו במאמרו וברצונו וכאלו שבת ביום השביעי, ומפני זה נאסרה בשבת כל מלאכה למען נשבות בו ונתעורר בענין השביתה על החדוש והמחדש. ולכונה זו נאסר בו אפילו הדבור בעסקיו, כמו שבאה בדברי הקבלה הנבואית [ישעיה נ"ח י"ג, שבת קי"ג ע"א] אם תשיב משבת רגליך ממצא חפציך ודבר דבר. וכן העניינים שאסרו חכמים כגון הטלטול לכונה זו, והמלאכות האסורות מן התורה שהן לכל מה שצריך שנבאר כי באה אזהרת הוצאה מרשות לרשות לפי הנראה מן הכתוב ביחוד [צ"ו ע"ב], כי ההוצאה או ההכנסה מרשות לרשות הוא שיש לרוב מלאכות, וכן באסור הטלטול ארבע אמות ברשות הרבים לפי שזה הענין קצת מהמלאכות. ומה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם שם ה"ט] שאינו חייב אלא אם כן עקר והניח, שכן דרך עושה מלאכה או מכין לעשות מלאכה. וכן מה שבאה [כריתות י"ט ע"ב ועוד] הקבלה שאינו חייב אלא במלאכת מחשבת זה מבואר. וכן מה שבאה הקבלה [שבת צ"ב ע"ב, רמב"ם פ"א הט"ז] ששנים שעשו מלאכה פטורין כשהיחיד יכול לעשותה לבדו זה מבואר, שזה דבר שאינו מצוי לפיכך כשאין אחד יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו שנים חייבין. וכשהאחד יכול והאחר אינו יכול היכול חייב והשאינו יכול פטור. ומה שבאה הקבלה [ק"ו ע"ב] שכל המקלקלים פטורים כגון קורע או שורף בגדים וכיוצא בזה דרך השחתה, הוא מפני שזה דבר שאינו מצוי ולא הוזהרנו אלא על דבר המצוי. ומה שבאה הקבלה האמתית [מ"א ע"ב וש"נ, רמב"ם פ"א ה"ה—ו'] שדבר שאינו מתכוין מותר כגון מי שיעשה דבר ואפשר שיעשה בזה מלאכה ואפשר שלא יעשה, הכונה בזה מבוארת אחר שאפשר שלא יעשה מלאכה ואינו מתכוין לזה אין כאן עסק מלאכה. אמנם אם אי אפשר בלתי עשיית מלאכה אעפ"י שאין מתכוין לזה חייב, הואיל ועושה מלאכה על כל פנים. וכן העושה מלאכה אעפ"י שאין צריך לגוף המלאכה [צ"ג ע"ב, רמב"ם שם ה"ז] כגון המכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן חייב [כ"ט ע"ב], שמכל מקום הוא עושה מלאכה. ולדעת הפוסקים [השגת הראב"ד שם] שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, הכונה בו מפני שהוא דבר שאינו מצוי.
<h2>דף כ:</h2>
האזהרה קפ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"ד, מאכלות אסורות פ"ו ה"א] הוזהרנו מלאכול דם. והוא אמרו יתעלה [ויקרא ז' כ"ו] וכל דם לא תאכלו. וכבר נכפלה בו האזהרה פעמים רבות. וכתוב בו כרת ואמ' [שם י"ז י"ד] כל אוכליו יכרת, אם היה מזיד, ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה, ע"כ. כונת אזהרה זאת ככונות מאכלות אסורות. כי הדם הוא מעורב עם הליחות, והעפוש מצוי בו, הלא ידעת שלהקל החולי והעפוש יוציאו הדם. אמנם בא בזה האסור עונש גדול ר"ל כרת, שהוא אפשר שימשך באכילתו לבד ההפסד שיש בו לנפש והוא להמשך אחר דעות בלתי אמתיות, לפי הטעם שבאר הר"ם בו כמו שיתבאר. ואפשר שבאו בו רוב האזהרות לזאת הכונה או כל אחת לענין. ומה שכתב בו הר"ם פמ"ו משלישי [מורה נבוכים] ז"ל ואכילת דם שאכילתו היתה מביאה למין ממיני עבודה זרה והיא עבודת השדים, (וטהרת) [וטהרה] הדם, ושמה אותו מטהר מה שיגע בו להזות על אהרן ועל בגדיו לקדש הוא ובגדיו וצוה להזותו על המזבח, ושמה העבודה כלה לשפכו שם שלא לאספו ואמר [ויקרא י"ז י"א] ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, ושם ישפך כמו שאמר [שם ד', י"ח] ואת כל הדם ישפוך, ואמר [דברים י"ב כ"ז] ודם זבחיך ישפך, ואמר לשפוך כל דם בהמה שתשחט ואעפ"י שאיננה קרבן אמר [שם שם ט"ז וכ"ד] על הארץ תשפכנו כמים. אחר כך הזהיר מהתקבץ סביבו ולאכלו שם אמר [ויקרא י"ט כ"ו] לא תאכלו על הדם. וכאשר התמיד מרים ונמשכו אחר המפורסם אשר גדלו עליו מהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם, צוה שלא יאכל במדבר בשר תאוה כלל, אבל יהיה הכל שלמים. ובאר לנו סבתו כדי שישפך הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו, אמ' [צ"ל למען אשר יביאו בני ישראל וגו', ויקרא י"ז ה'] ולא יביאו בני ישראל את זבחיהם וגו', אבל נשאר ענין החיה והעוף, מפני שלא יובא קרבן מחיה כלל ולא יקרב עוף שלמים. וצוה יתעלה אחר זה שכל חיה ועוף שמותר לאכלם כשישחט יכסו דמו בעפר עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביבו. ונשלמה הכונה להפר האחוה [ע"פ זכריה י"א י"ד] בין מי שאחזם שד באמת ובין שדיהם. ודע שזמן זאת האמונה היה קרוב לימי משה רבינו, והיו בני אדם נמשכים אחריה מאד ונפתים בה. תמצא זה כתוב בשירת האזינו [דברים ל"ב י"ז] יזבחו לשדים לא אלוק, וכבר בארו החכמים ענין אמרו לא אלוק, אמרו שהם לא פסקו מעבודת דברים נמצאים עד שעבדו דמיונות, לשון ספרי [פיס' שי"ח] לא דים שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה הוא הצל, ע"כ. ומה שנסתפק לנו בטעם שכתב הר"ם איך לא באה מצות הכסוי גם כן בבהמה, שאמר על הארץ תשפכנו כמים. ואולי דעת הר"ם שבעת שנאסרה בשר תאוה לסבה הנזכרת בכתוב באה מצות הכסוי דם חיה ועוף לכונה שכתב הר"ם. ומאשר בענין כסוי דם חיה ועוף יש תועלת אחר כמו שבארנו במקום המצוה, נשאר הענין גם כן ברחוק הזמן שנשתקע הדעת ההוא והותר בשר תאוה, ואמר לשפוך הדם על הארץ, וכבר בארנו במצות כסוי [מצות עשה ק"מ] איך לא הוצרך הכסוי לדם בהמה לכונה שכתבנו שם.
<h2>דף כא:</h2>
האזהרה רי"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ח, כלאים פ"ט ה"ז] הוזהרנו מלעשות מלאכה בכלאי בהמה ביחד, והוא אמרו ית' [דברים כ"ב י'] לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. והעושה בהם מלאכה כמו שיחרוש בהם או ידוש בהם או ינהיגם יחד לוקה, מפני אמרו "יחדו" רוצה בו שלא יחבר אותם יחד במלאכה מן המלאכות. אמנם מן התורה אינו חייב מלקות כי אם על שני מינין, אחד בהמה טהורה והאחד בהמה (טהורה) [טמאה] כמו שור וחמור, ואם חרש בהם או משך בהם או הנהיגם לוקה. אמנם מדרבנן הוא לוקה על איזה מין שיהיה, ע"כ. כבר בארנו מה שיראה לנו באסור הרבעת בהמה. ובארנו באזהרת לא תלבש שעטנז [ל"ת מ"ב] מה שיראה לנו באסור חרישת שור וחמור, ר"ל התחבר יחד שני מינים מין טמא עם מין טהור, והר"ם באר בפרק מ"ח משלישי [מורה נבוכים] טעם אסור הרבעת מין בשאינו מינו להרחיק ענין הרהור המשגל, ז"ל, ולפי זאת המדה החשובה אשר ראוי לכוין אליה ולהחזיק בה הזהירו חז"ל [ע"ז כ' ע"ב] מהסתכל בהמה ועוף שנזקקין. וזהו הטעם אצלי באסור כלאי בהמה, כי בידוע שלא יתעורר איש ממין אחד לבעול איש ממין אחר על הרוב, אם לא ירכיבהו עליו בידים, כמו שתראה אלו הפחותים מולידי הפרדים עושים תמיד, ומאסה תורה שישפיל איש מישראל מעלתו לזה המעשה למה שבו מן הפחיתות והעזות ושיתעסק בדברים שמאסה אותם התורה לזכרם, כ"ש לעמוד עליהם ולעשותם רק בעת הצרך ואין צרך כוונת ההרכבה. ויראה לי כי טעם אסור שני מינין באיזה מעשה שיהיה אינו רק להרחיק מהרחקת שני מינין. ר"ל לא תחרוש בשור ובחמור יחדו [דברים כ"ב י'] כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכיב אחד מהם על חברו. והראיה על זה היות הדין כולל לזולת שור וחמור ואסר כל שני מינין אלא שדבר הכתוב בהווה, ע"כ. כבר כתבנו אנחנו מה שיראה לנו בזה והוא הנראה לפסק הרב שכתב שאינו אסור מן התורה אלא מין טהורה עם טמאה, ולפי באורו הנה יקשה מה שפסק בחבורו, ואיננו רחוק אצלי שאלו המצות באו בענין הכלאים באו להרחקת עבודה זרה או איזה דבר מגונה ובאה המצוה ההיא או האזהרה גם כן בענין שיהא בו הערה שכלית כפי הדרך שבארנו באזהרת לא תלבש שעטנז.
האזהרה קע"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"ב, מאכלות אסורות פ"א ה"א וה"ב] הוזהרנו מלאכול בהמה טמאה והוא אמר ית' [דברים י"ד ז'—ח'] [אך] את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו' [ו]את הארנבת ואת השפן ואת החזיר. ואמנם שאר בהמה טמאה לא בא להם לאו בבאור, אך מאמרו [ו]כל [בהמה] מפרסת פרסה [וגו'] (ו)מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו ידענו שכל מי שאין בו כלל השני סימנין מוזהר מלאכלו, אבל הוא לאו הבא מכלל עשה ונתבאר שהוא עשה. והעקר אצלנו [פסחים מ"א ע"ב וש"נ] לאו הבא מכלל עשה עשה ואין לוקין עליו. ואמנם אסרנו שאר בהמה וחיה טמאה וחייבנו על אכילתן מלקות בקל וחמר כי אמרנו אחר שחזיר וגמל שבהם סימן טהרה אחד לוקין עליהם קל וחמר לשאר בהמה וחיה טמאה שאין להם כלל סימן טהרה שלוקין עליהם. ושמע לשון סיפרא [תו"כ שמיני דשרצים פ"ג ה"א, ספרי ראה פיס' ק"א בשינויים] בכל זה אמ', אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, אין לי אלא בעשה בלא תעשה מניין ת"ל את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו', אין לי אלא אלו בלבד שאר בהמה מניין, ודין הוא מה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן וכו', נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מק"ו. ונמצא מצות עשה שבהן מן הכתוב ומצות לא תעשה מק"ו. אבל זה הק"ו אמנם הוא לגלויי מלתא בעלמא כמו שזכרו בבתו מאנוסתו, לפי מה שנבאר במקומו [לא תעשה של"ו]. ולזה כל מי שיאכל כזית מבשר בהמה טמאה מאיזה מין שיהיה לוקה מדאורייתא ודע זה, ע"כ. כונת אזהרה זו עם האזהרות שבאו במאכלות אסורות כבר באר הר"ם פמ"ח משלישי [מו"נ] ז"ל כל מה שאסרתו תורה מן המאכלים מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עליו מה שיסופק שאין הזק בו, רק החזיר והחלב. ואין הענין כן כי החזיר יותר לח ממה שצריך ודם הפסולת והמותרות ברוב, כמו שימאסהו התורה לרוב לכלוכו והזנתו בדברים הנמאסים. וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכולוכים ואפילו בשדות במחנה כ"ש בתוך המדינה. ואלו היתה מותרת אכילת החזיר היו השוקים וגם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכסא כמו שנראה ארצות הצרפתים היום, כבר ידעת אמרם [ברכות כ"ה ע"א] פי חזיר כצואה עוברת דמי. וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העכול ומוליד דם קר מדובק, ושריפתו היתה יותר ראויה מאכילתו. וכן הדם והנבלה קשים להתעכל ומזונן רע, וידוע שהטרפה תחלת נבלה היא [רמב"ם שם פ"ד ה"ו—ט']. ודע שאלו הסימנין ר"ל העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות [ו]סנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותן סבת ההתר ולא העדרם סבת האסור, אמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המגונה, ע"כ. ואשר יטענו עלינו המתענגים במאכלים אסורים כאשר נאמר להם טעם אסורי מאכלות, יאמרו כי דברים רבים נאסרו עלינו אשר הם בתכלית השלמות למזון האדם להעמידו בבריאות להשיבו אל הבריאות כעין החומט הנקרא טרטוג"ה, וכן קצת מיני דגים טמאים שהן יותר חשובים מאותן שיש להם סנפיר וקשקשת וכן בשר יונקי החזירים. נראה לנו להשיב להם בזה כי גם אם יהיה כדברים שהמאכלים ההם טובים הזהירה התורה בהם על דרך הרוב, באשר רוב הנמצא מן הדברים שנמצא בהם סימני האסור מאכלים רעים. עם הכונה גם כן כי המאכלות אסורות שהוזהרנו עליהן מהם שהן רעים ומזיקין מצד איכותן, ומהם אעפ"י שאינן רעים הן נמאסים והורחקו עלינו לסבת מאוסן. ומהם שאם הם טובים לבריאים הם משמינים ומעכירים החמר, מצד זה הם מונעים דקות השכל ועיונו. וזאת היא הסבה היותר נכבדת בענין מאכלות האסורות, כי אם יהיה המאכל מזיק לגוף הוזהרנו ממנו כדי להעמיד הגוף בבריאות למען נפשנו. ר"ל למען נוכל להשתדל ולעסוק בתורת ה' ולא ימנענו דבר. והמאכלות שהם משמינים ומעכירים החמר, אעפ"י שהם טובים לקצת מגזים ומעמידים הבריאות הם מונעים הבריאות האמתי. ר"ל בריאות הנפש וחייה כמו שכתבנו. ולכונה זו רמזו רבותינו בילמדנו [תנחומא שמיני ו', תנ"ב שם י"ד, ויק"ר פי"ג ב'] ובמדרש תלים מוסר מלכים פתח ויאסור אזור במתניהם [איוב י"ב י"ח] ר' תנחום בן חנילאי אומר התיר להם את האסורים את השקצים ואת הרמשים, למה הדבר דומה לרופא שהלך לבקר שני חולים ראה אחד מהם שהיה בסכנה אמר לבני ביתו תנו לו כל שמבקש, ראה האחר והיה לחיים, א"ל כך וכך מאכל יאכל כך וכך לא יאכל. אמרו לרופא מה זה, לזה אתה אומר לא יאכל כך וכך ולאותו אחד אמרת יאכל כל מה שהוא מבקש, א"ל הרופא לזה שהוא לחיים אמרתי לכם זה יאכל וזה לא יאכל, אבל אותו שהוא למיתה אמרתי כל מה שמבקש תנו לו שאינו לחיים. וכן הקב"ה התיר להם השקצים והרמשים ואת כל העברות לפי שהם לגיהנום. אבל ישראל שהם לחיים אמר להם והייתם קדושים כי קדוש אני [ויקרא י"א מ"ד], אל תשקצו את נפשותיכם [שם שם מ"ג]. את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם [שם], למה שהם לחיים שנאמר [דברים ד' ד'] ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים וכו'. מבואר הוא מכונת זה המאמר שמיתה וחיים שאמר הוא מיתת הנפש וחייה. ונתברר לנו מזה שעקר האזהרות האלו באו לחיי הנפש. ומאשר בבשר החזיר יש בו יותר לפקפק משאר המאכלות, אמר הנביא אוכלי בשר החזיר [ו]השקץ והעכבר יחדו יספו [ישעיה ס"ו י"ז].
<h2>דף כב.</h2>
המצוה קי"ד. לשון הר"מ [סהמ"צ עשין קי"ח, רמב"ם הלכות מעילה פ"א] צוינו שיהא כל הנהנה מן ההקדש או אוכל קדש, ר"ל התרומה, ישיב מה שאכל או שעור מה שנהנה בו ויוסיף חומש. והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' ט"ז] [ו]את אשר חטא מן הקדש ישלם [ואת] חמישתו יוסף עליו. ואמר ג"כ [שם כ"ב י"ד] ואיש כי יאכל קדש בשגגה. ובא תוספת חומש בנהנה מן ההקדש או באוכל קדש למעלת ההקדש והתרומה, ולמען יזהר שלא יהנה מהם. והיה מביא אשם לכפרה. ותשלום הקרן והבאת האשם מעכבים הכפרה לא החומש [ב"ק ק"י ע"א] וזה מבואר הכונה.
<h2>דף כב:</h2>
האזהרה קמ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קמ"ו, מעה"ק פי"א ה"א] הוזהרנו מלאכול כלום מבשר העולה, והוא אומ' ית' [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וכל נדריך אשר תדור, ובא הפירוש [ספרי דברים פיס' ע"ד, מכות י"ז ע"א] נדריך זו עולה. לא בא הכתוב אלא ללמדך כי כל [אוכל] עולה בין קודם זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים בין לפנים מן הקלעים בין חוץ מן הקלעים שהוא עובר בלא תעשה. וזה הלאו הוא אזהרה לכל מועל. והעובר על אזהרה זו. ר"ל אשר יאכל מבשר עולה או אשר יהנה משאר קדשים שחייבים עליהם מעילה אם היה מזיד חייב מלקות ואם היה שוגג יקריב קרבן מעילה וישיב מה שנהנה בו ויוסיף חומש כפי מה שנתבאר במסכת מעילה. ובתשיעי מסנהדרין [פ"ד ע"א] אמרו הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה, והביאו ראיתם על זה מאמרו ומתו בו [ויקרא כ"ב ט'] [בו] אמר ולא במעילה, ע"כ. וכונת אזהרה זאת מבוארת שאחר שהעולה כלה כליל לפי המכוון בה הוזהרו הכהנים שלא לאכול דבר ממנה. וכן למעלת הדברים הקדושים הוזהרנו שלא להינות מהם. ומאשר הנהנה בגופו מענין ההקדש הוא עון גדול חייב מלקות במזיד ובשוגג קרבן מעילה. ולמען יזהר מאכילתו גם כן מוסיף חומש על מה שאכל.
<h2>דף כז:</h2>
המצוה ע'. לשון הר"ם בס"ה [מצוה ע"ב, רמב"ם הל' שגגות פ"י] צונו שנקריב קרבן עולה ויורד על עונות ידועים ג"כ, והעונות אשר התחייב עליהם זה הקרבן הם טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי ושבועת העדות [כריתות י' ע"ב]. וזה שמי שנטמא באב מאבות הטומאה כפי מה ששמנו עקר בתחלת ספר [צ"ל סדר] טהרות [הקדמת הר"מ בפהמ"ש לטהרות]. ונכנס למקדש בשגגה וזו היא טומאת מקדש, או אכל בשר קדש בשגגה וזו היא טמאת קדשיו, או נשבע שבועת בטוי ושקר בה בשגגה, או שקר שבועת העדות בין בשוגג בין במזיד, יקריב על איזה מעשה שעשה מאלה המעשים, הקרבן אשר יקרא "עולה ויורד". והוא אמרו [ויקרא ה' א'—ז'] ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו' או כי נפש כי תגע [צ"ל או נפש אשר תגע] בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו וגומר והיה כי יאשם וגו' והביא את אשמו וגו' ואם לא תגיע ידו וגו'. וזה הענין קריאתו "עולה ויורד" כי הוא לא יעמוד במין אחד אבל יביא מזה המין פעם אחת ומזה המין פעם אחרת, כמו שתשיג יד החוטא המחוייב בקרבן ע"כ. ומפני שאין אלו הענינים ידועים בחטא כדברים אשר בא עליהם קרבן חטאת קבועה, היה קרבנו קרבן עולה ויורד.
